ישנו נושא שקצת מטריד אותי בשנים האחרונות:
"אנשים מכובדים"
יש לי משפט שהמצאתי, שאני מאוד אוהב: "רחוק ממכובדים ישועה"
כי מיהו אדם מכובד? או שנשאל אתכם אחרת:
מי יותר מכובד בעיניכם - מנקה רחובות או עורך דין?
הומלס מוזנח או שופט בבית המשפט העליון?
נרקומן עלוב מראה - לבוש בבגדים מטונפים וישנים או איש עסקים
בחליפה מגוהצת עם עניבה מבריקה?
אישה ערירית החיה לבדה, שמטפלת בקשישים לפרנסתה, או שר
בממשלה?
עד כמה החברה שלנו בכלל תופשת בצורה נכוחה ומבינה לעומק את
משמעות המושג 'כבוד'.
אדם מכובד על פי התורה, משמעו: אדם שנותן כבוד לזולת (אֵיזֶהוּ
מְכֻבָּד? - הַמְּכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת) ואני מאוד מתחבר
לפירוש הזה של כבוד. הוא מאוד מדבר אליי, על אף שאינני מאמין
בתורה (אני מאמין רק באל אחד, ולא בתורה, שפנים רבות לה).
עכשיו קחו רגע אחד עם עצמכם, ונסו באופן הכי אובייקטיבי, אמתי,
כן וישר לענות על השאלה הפשוטה של: מי לדעתכם יותר מכבד את
הבריות
(בריות = כל יצור חי) - ההומלס המוזנח שמתחלק במזון שלו עם
חתול הרחוב שחולף על ידו פעם ביום או השופט?
האישה הערירית שמטפלת בקשישים ומפרישה 10 או 20% מהמשכורת
החודשית העלובה שלה לתרומות או שר בממשלה?
חשוב שתפנימו: החיצוניות של האדם אינה קובעת דבר בכל הנוגע
לכבוד.
לא החליפה היפה, לא מתק השפתיים, לא ההליכה הגאה ולא תווי
הפנים העדינים. ולחלופין - גם לא הבגדים המקומטים והישנים, לא
הפנים התשושות, או תווי הפנים הגסים, לא ההליכה המושפלת מבט
וגם לא מיטת הקרטונים העלובה והמאולתרת לראווה באמצע הרחוב. כל
אחד יכול להיות מכובד (מכבד) וכל אחד גם לא.