״אתה חייב להפסיק עם זה״ אמרה רוני, ״ זה יהרוס אותך מבפנים,
לאט לאט, כמו סיגריות . אתה חייב לקום ולעשות משהו עם עצמך״
אתם בטח חושבים שאני מכור איזה משהו נוראי כמו סמים, הימורים
או אלכוהול, ושרוני היא בסך הכל המלאך השומר שלי שמנסה להחזיר
אותי למוטב.
אבל לא, רוני היא בסך הכל אגואיסטית קטנה שלא מבינה שלפעמים
אפשר להתמכר לדברים טובים כמו,
כתיבה.
הכתיבה הייתה שם בשבילי כשהיא לא הייתה.
הייתי בתקופה קשה אחרי צבא,
רק אני ורוני מול עולם שלם שפרוס מולנו, רק מחכה שנבחר, והיא
כמו תמיד יודעת הכל , מכוונת מטרה, ואני, אני לא.
אז הייתי תקוע, ימים שלמים במיטה שאפשר לסכם בכלום, אפס מעשה,
אבל המון מחשבות.
עפות , אחת אחרי השניה, במהירות מצד אחד לצד שני כמו יתושים
בקיץ.
ואני מנסה לתפוס אותן , לפענח. אבל הן מהירות ממני.
אז , כשכמעט עמדתי להתייאש,
ניסיתי כמוצא אחרון לרשום אותן,
אז לקחתי דף ופשוט נתתי להן לזרום ברצף, אות אחרי אות, מילה
אחרי מילה, וכך עמודים שלמים התמלאו.
רוני חשבה בהתחלה שזה נהדר, שאני מביע רגשות כך. על הדף לפחות
יותר קל ואולי זה יעזור לי למצוא כיוון.
אבל כל מה שזה נתן לי זה חדר שלם מלא במאות מחברות מלאות
במחשבות שלי.
בשלב הזה רוני כבר חשבה שאני משוגע,
״מילא תהיה כותב או סופר, אבל מי ירצה לקרוא את כל המחשבות
שלך?
תנסה לכתוב סיפורים,שירים, תסריטים. אולי תפסיק להיות כזה
אגואיסט ותתחיל לכתוב מה שאנשים רוצים לקרוא ולא מה שאתה חושב
ומרגיש?״
אבל אני בשלי, ממשיך למלא מחברות,
על הקושי שבבחירה לשכב במיטה כל היום,
על העצב אחרי שרוני עזבה אותי, אחרי שאמרה שכלום לא יצא ממני
על להיות לבד, שנים על גבי שנים.
ולבסוף , למות.
לבד, מוקף באלפי מחברות שמספרות ביוגרפיה מקיפה ,
על אדם אחד,
על כל מה שאי פעם הרגיש.