המכללה ואני 23.3.18
המכללה היא חלק גדול ממה שנותן לי טעם בחיים בשנים האחרונות.
מאז שהפכתי לגימלאית.
זה התחיל בכך, שמצאתי את עצמי בפנסיה, בגיל שבו אמי עבדה
עדיין במה שהיתה מסוגלת לו. בקיבוץ היית עובד מ'צאת החמה עד
צאת הנשמה'- כלומר כל עוד יכולת, גם לעת זקנה, והרבה פעמים עד
שאתה מת. לא היתה פרישה רשמית מעבודה. כך היה בדור של אמי, וגם
בדור שלי עד לפני שנים מספר.
בקבוץ שלי החליטו בשלב מסוים שנשים מעל גיל 60 וגברים אולי
שנתיים עד 5 יותר, יכולים להפסיק לעבוד אלא אם כן מקום העבודה
שלהם דורש שימשיכו לעבוד, והם מעוניינים בכך.
כשהייתי בגיל 64 וחצי, שינו את כל מערך העבודה במטבח-חדר
אוכל, היכן שעבדתי, בגלל ירידה גדולה בכמות האוכלים, והשאירו
רק 2-3 עובדים. הותיקות נפלטו כולן מהעבודה, כדי לפנות מקום
למספר צעירות שמחויבות לעבוד-אנו כבר לא, אף שרצינו...
בשנה הראשונה הסתובבתי קצת, חיפשתי למצוא מקום חלופי, פניתי
אפילו לפרדס, לרפת, לנוי, (את המחסן צמצמו למינימום, בבתי
ילדים-אף פעם לא אהבתי לעבוד. מזכירות-לא היתה לי הכשרה.)
בפרדס נאמר לי שאני לא שווה לתאילנדי מבחינת מהירות כך שאקבל
אולי 23 שקל ליום עבודה. הרבה פחות מתאילנדי... ברפת-שהמקום
שמור לצעירי הקבוץ אחרי צבא שעובדים שם כד לאסוף כסף לטיול
חו''ל, ותמיד יש יותר ביקוש מאשר היצע עובדים צעירים.
בנוי-הרופא אסר עלי לעבוד בשמש. בקיצור אין לך מה לחפש כאן
עבודה.
המון כסף כדי 'לבלות בטיולי חו''ל' אין ולא היה לנו. אולי
לטיול אחד בשנה.
כך שנסעתי הרבה לילדים, הסתובבתי בתל-אביב, במוזיאונים. אצל
חברים ומשפחה, גם במועדון הקשישים כשהיתה פעילות מושכת-הופעה,
הרצאה מעניינת.
שם פגשתי במכיר שאמר לי: כפנסיונר-אני לומד. איפה?
במכללה כמובן.
איך הגעת לשם? איך בכלל התחלת?
פשוט, נכנסתי לכיתה אחרי שביררתי מה לומדים, התישבתי
ו...פשוט. יהדות, הסטוריה, פוליטיקה...
!!!!ואללה!
כן, זאב צחור (אז ראש המכללה וקיבוצניק כמונו) סיכם עם
המכללה שותיקי האיזור יכולים ללכת כשומעים חפשיים-כמובן אם אין
התנגדות של המרצה, לקורסים.
...זה רעיון!
החלטתי שאנסה. תמיד רציתי ללמוד באוניברסיטה ולא העזתי - זה
נראה לי מין מקדש מודרני שרק בני אלים מצליחים להגיע אליו,
שאנשים מאד חכמים לומדים בו. שדרישות הסף שלו יעצרו אותי עקב
כך שבקבוץ מעולם לא עשינו בגרות ובלי זה...לא יקבלו. בטוח.
ולהשיג בגרות ייקח שנים, אבל עכשיו...אנסה. אני-ואוניברסיטה!
חלום חיי! עכשיו, לעת זקנה! לעולם לא מאוחר!
אז איך אני מחליטה לאן ללכת, איך להתחיל?
הנה. תראי, בבניין מס' 5, האודיטורים, על קיר הכניסה יש
רשימה של כל הקורסים שיש בספיר. שעה, יום, מרצה, שם
הקורס...בדקי מה מעניין אותך ו...תיכנסי לשיעור!
וזה מה שעשיתי. כבר עבר חצי הסמסטר, אבל אני מצאתי 3 קורסים
שנראו, על פי שמם, מעניינים מאד. אחד-על הבדואים-השכנים הלא
מוכרים שלנו, שני על ספרות ועוד אחד.
החלק הקשה ביותר עבורי, למען האמת, היה להחליט! פשוט ככה,
להכנס לכיתה (אל תדאגי, לא יאכלו אותך, אמר לי האיש. פשוט
תחליטי ו...)
נכנסתי לכיתה לאחר שהסטודנטים הנחו אותי במה שנראה לי כמעט
מבוך בלתי עביר בין המבנים והכיתות (והפך אחר כך לשגור ופשוט
עבורי), ראיתי מקום בערך באמצע הכיתה- (כבר לא שומעת מספיק טוב
כדי לשבת אחורה, להתחבא...) ושאלתי אם אפשר לשבת. משיכת
כתפיים. התישבתי בחיל ורעדה. בתחילה סקרו אותי הצעירים במבט של
כמה שניות, ואז התחיל השיעור. כשמרצה אחד שאל אותי בחביבות מי
אני עניתי שאני רוצה להתחיל ללמוד בשנה הבאה, ורוצה לבדוק על
מה מדובר ומה יתאים לי. המרצה חייך אלי ואמר בהצלחה, ובזה
הסתימה השיחה אתי והתחיל השיעור.
החומר היה מרתק בעיני. הייתי מגיעה הביתה נפעמת ומלאת
התרגשות וחוויות. הכל היה מעניין!
בעצם, למה שאני לא אלמד ממש? ננסה פעם אחת בחיים לעשות מה
שאני כל כך רציתי, מנעורי, ולא העזתי...
כשנגמרה השנה, החלטתי לעשות צעדים אמיתיים לשם כך. ביררתי
במכללה כמה זה עולה. הותיקים שהסתובבו כאן, וגם בקיבוץ, מי
שהיה לו קשר למכללה אמר לי שעכשיו בכלל יש הנחה עד כדי שלושה
רבעים בעלות הלימודים. כלומר לבני גילנו מקלים מאד להתקבל
ללימודים, מבחינת מחיר, כיון שרבים מותיקי האיזור לא למדו
מעולם מעל התיכון. היתה החלטה לתת צ'אנס אחרון להשיג השכלה
גבוהה. חוץ מזה, זה כל כך זול עכשיו...החלק הזה דווקא התברר
כלא לגמרי נכון. ה'מבצע' עבור סטודנטים מבוגרים הסתיים כבר,
בשנה שעברה. החלטתי שאברר בקיבוץ אם מגיע לי ללמוד. התברר לי
שיש החלטה ישנה, שלכל חבר מגיע להשלים תואר ראשון על חשבון
הקיבוץ. בגלל הקושי הכלכלי הנוכחי של הקיבוץ ובמידה ויירשמו
הרבה סטודנטים צעירים לשנת הלימודים הבאה היתה אפשרות שלא
יאשרו (אין תקציב...), וגם כיוון שכפנסיונרית כבר לא תהיה
תוצאה מעשית מלימודי; זה היה קצת מרתיע, אבל החלטתי שאתחיל
ב'קטן' כך שאף אם הכל נופל עלי זה לא כל כך יקר. למזלי באותה
שנה נרשמו ללימודים מעט מאד צעירים, והקיבוץ אישר לי לימודים
בלי בעיות; התברר שאותה שנה ראשונה, בגלל הקסאמים, שולם על ידי
הסוכנות היהודית עוד סכום - מילגה - לכל סטודנט שגר באיזור
בזמן לימודיו. זה כלל אפילו אותי, הסטודנטית בת ה-60 פלוס,
וחוץ מזה עדיין היתה הנחה לסטודנטים מבוגרים מהאיזור.
חלק נוסף בעייתי היה הגישה לאינטרנט ומחשבים. לא להאמין אבל
ממש פחדתי לגעת במחשב עד שהתחלתי ללמוד. המכשיר היה מפחיד מאד.
אבל התברר לי שבלי זה לא אוכל כלל ללמוד. כל הלימודים בנויים
על התכתבות אינטרנטית, מאמרים באינטרנט, התכתבות עם המורים
באינטרנט. למזלי, ידעתי לכתוב במכונת כתיבה מאז הצבא, כך שהחלק
הבעייתי היה פשוט איך להפעיל את המחשב, איך לכתוב עבודה ולשמור
אותה; למשל פעם אחת כתבתי חמישה וחצי עמודים של עבודה, ובטעות
פשוט מחקתי אותה. חשבתי שאין לי ברירה וכתבתי מחדש; רק היום
אני יודעת שיכולתי פשוט להעלות אותה מחדש אם הייתי כותבת
'קובץ' והדבר הראשון שהיה מופיע היה כל מה שכתבתי בעבודה
האבודה...
שאלת השימוש במחשב הכריחה אותי, בספריה, היכן שישנה שורת
מחשבים לשימוש הסטודנטים, ושם עשיתי את ה'שיעורים', לשאול כל
מי שהיה בסביבה, סטודנטים צעירים וחמודים, וגם הספרנים, שעזרו
ברצון, מה הצעד הבא ומה לעשות עכשיו ו...החבר'ה היו חביבים
להפליא, ולא היתה פעם שלא היתה לי עזרה. מעולם לא קרה שלבקשתי
הסטודנט לא קם, ניגש אלי, והראה לי מה לעשות. כמובן שכל מילה
והוראה נרשמה על ידי על פתק. יש לי מגירה שלמה של הפתקים הללו
שהיום נראים לי ממש מגוחכים-איזה שאלות בסיסיות שאלתי! אבל זה
היה הכרח המציאות.
ספק אם, אלמלא למדתי במכללה, הייתי משתלטת על הנושא אי פעם!
ולחשוב מה שהייתי מפסידה!
אחרי שגמרתי את התואר הראשון (גאה עד השמיים, כמובן) המשכתי
פשוט להכנס-על סמך ההסכם ההוא עם זאב צחור ז''ל, להגיע למכללה
ולשמוע הרצאות מקסימות. וגם סרטים. וגם למשוך את בעלי ז''ל
לשם, כאשר פרש מהעבודה,והוא נהנה מאד מהעניין, למעשה, לשנינו
זו הפכה לתקופה של חיים חדשים ומרתקים, במקום של תקופה
ש'מושכים עד שמתים...' |
