יש כאלה שאם יציעו להם לעלות על מטוס ולנחות בכנען, תעבור בהם
צמרמורת והם יגידו "תודה, אבל לא הפעם..." הסיכוי, ולו הקטן
ביותר, שמישהו יעלה בדעתו לבדוק מה בעצם הם עושים שם, בלב לבה
של חבל ארץ זו , מבטיח שיבחרו יעד אחר לריגול. אבל... אם היה
לכם דרכון זר, של מדינה ידידותית(מצרים) , והייתם נראים באופן
מובהק אזרחיה של אותה מדינה, הייתם אולי שוקלים את העניין...
אז שקלנו, ויצאנו למסע הריגול עם הראנג'-רובר שלנו, שזכה לשם
"סופת סיני". זה לא היה המסע הראשון שלנו, "סופת סיני" כבר חרש
אתנו מדבריות.
הגענו עם דרכונים חדשים לגמרי. היינו צריכים דרכונים שבהם אין
זכר לחציית ים סוף.

למעשה, כמו כל מסע ריגול, גם שלנו לכנען התחיל עוד קודם,
בפריזי, שם זכינו להכיר פליטים כנענים. התחברנו אליהם,למדנו
אורחותיהם, פגשנו אותם במסיבות, אהבנו את הבישול הביתי שלהם,
(שינוי מרענן למן ולשליו) .עלי הצלף שכיכבו בבישוליהם הוסיפו
נופך מעניין בבישולים . הם דיברו באהבה על ארצם, אם כי,
הסיפורים על כוהני דת המקריבים בתולות וילדים לרצות אלילי שנאה
וזעם , גרמו לנו לחשוב שהמדינה הזאת נמצאת בידיהם של מטורפים.

אחרי חודשיים של הכנות ולימוד יצאנו לדרך. עם אור ראשון ירדנו
מהעיר לכביש עוקף חשבון, משם פנינו לדרך עפר שמובילה בכיוון
הכללי למעבר הגבול. כשהלילה החל לרדת עצרנו בנקודה יפיפייה בין
גבעות מכוסות בפריחה תכלכלה של עדעדים.
. החנינו את "סופת סיני" על גבעה המשקיפה על ערבות מואב .הרכב
היה מלא בעדויות מרשיעות (סטיקרים מנלכולים של מסעותינו
במדבר). הכנו את הכול לקראת מעבר הגבול הידוע לשמצה, כעת כל מה
שרצינו היה לעבור אותו בשלום...

כשהלילה ירד. הדלקנו מדורה ואכלנו רחוק מעיניים מציצות
וחשדניות. בבוקר יצאנו לחפש מים חמים, משום שהגזייה האמינה
שלנו סירבה לשתף פעולה, והופתענו - בין המדבר להר ולנהר מצאנו
משפחה שחיה בבקתה עזובה. בני המשפחה לא רק הציעו לנו מים חמים,
אלא גם שלחו את אחד הבנים, לעזור לנו להחליף גלגל שנפח את
ואוירו. כשהחזרנו אותו הביתה, הזמינו אותנו הוריו לכוס תה
מופלא מעלי כוכב ננסי. בתוך הבקתה החשוכה עמד נול, ילדה כבת
12, ישבה וארגה שטיח חדש. בדקנו האם יש להם שטיחים מוכנים.
התברר שלא, אבל לקרובי משפחתם יש. "אולי תרצו לקנות טריאק?"
שאל ולא הבנו
אב המשפחה ביקש מאשתו שתביא מעט טריאק, כדי להראות לאורחים קשי
התפיסה במה מדובר. היא חזרה עם גוש אופיום ענק עטוף בבד.
סירבנו בעדינות והסברנו שאנחנו פשוט חייבים לזוז. בהמשך הדרך
נזכרנו ששכחנו לגמרי את קרובי המשפחה עם השטיח.





חציית הגבול הייתה, בסופו של דבר, קלה מאוד. פוטירע (כך היה
כתוב על דש הגלבייה), האחראי על מעבר של תיירים, הציג את עצמו,
והעביר אותנו מפקיד לפקיד. "ברוכים הבאים לכנען" הוא אמר
בהתלהבות. "אני מקווה שלא רק שתישארו כאן זמן רב, אלא לתמיד!".
ה"תמיד" הזה העביר בי משום מה צמרמורת...

טסנו משם במהירות הבזק בדרך עפר לפי השלט "יריחו עוד 3500
אמות".
לפני הכניסה לעיר, פנינו לאחד השבילים והחננו את "סופת סיני"
והתקדמנו לעבר השער הצפוני על מנת לא למשוך תשומת לב.
משימת הריגול שלנו הייתה להביא נתונים על העיר יריחו.
ליריחו הייתה חשיבות כלכלית וצבאית מאחר והיא שכנה על מעברות
הירדן,
סוחרים שעברו במעברות היו נכנסים במבואותיה של העיר.
והיתרון מבחינה צבאית שהאויב חייב היה לעבור דרך יריחו על מנת
להגיע לערים אחרות.
בגלל חשיבותה של העיר היא הייתה מוקפת חומה ומסביב לה היה חפיר
לצורך הזרמת מים במקרה של התקפה.
בכניסה לשער הצפוני, הבחנו באישה רחבת חזה שהציעה לנו אכסניית
לילה
האישה גרה על חומת העיר, וחלון ביתה פנה החוצה. עבורה , היה זה
מקום אידיאלי. היא יכלה לשבת בביתה ולהביט מהחלון, ולראות כל
מי שנכנס לעיר ויוצא ממנה. כך יכלה להשיג לקוחות שבאו מחוץ
לעיר. הבית שלה עמד במקום תוסס, שאִפשר לה להתעדכן בכל מה
שקורה. חשבנו לעצמנו שזהו מקום אידיאלי להתעדכנות ולמילוט
במקרה הצורך. הסכמנו פה אחד והובלנו לעבר מדרגות צרות ומפותלות
אל החדר.
עם הגעתנו הצלחתי להעביר שדר במכשיר הרדיו הזעיר שהיה ברשותי
קיבלתי אישור לשדר והתארגנו ליציאה.
כשהלילה ירד על העיר מצאנו את עצמנו צועדים ברחובות המפותלים
והחשוכים של הבזאר. את החשכה המוחלטת האירו רק כמה נורות
צהובות. מרחוק שמענו תיפוף מהפנט וקולות קצובים כמו אלה ששמענו
מוקדם יותר. הקולות נשמעו כמו הד, חששנו שעלו על עקבותינו.
המשכנו בריצה קלילה על מנת לא למשוך תשומת לב מרובה , עוקבים
אחר הקולות שלאט-לאט התחזקו ונעשו ברורים יותר.
הגענו לביתה של האישה שחיכתה לנו במדרגות "מיד עלו לעליית הגג
" טיפסנו בטירוף בגרם המדרגות והיא אחרינו "הסתתרו כאן מתחת
לפשתי העץ" , אמרה וירדה לקבל את חיילי המלך שהגיעו בהמולה
רבה. עוד הספקנו לשמוע מספר חילופי דברים עד שההמולה שכחה.
שלחתי אותם למעברי הירדן לחפש אתכם היא אמרה שער העיר סגור
עליכם יהיה לרדת מחלון הפונה החוצה מהחומות.
במהירות הבזק היא שלשלה חבל פשתן צבוע אדום מחלונה לא לפני
שביקשה מאתנו הבטחה שלא נשכח אותה בביקור הבא.
הודינו לה והבטחנו לא לשכוח. שלשלנו עצמנו מהחלון כמו בתרגולות
ופנינו לעבר "סופת סיני" שהמתין בסבלנות המשכנו בדהירה לנקודת
מפגש המילוט שם חיכו לנו כוחות חילוץ.