בלילות
את קוראת לי לבוא אל חדר השינה
ולטאטא את החרדה שהצטברה מתחת למיטה.
את נאבקת בשנתך בכל שובייך
ואני מחזיק את ידייך קרוב
כדי שלא תשרטי את עצמך
שוק על ירך עד עומק הנימים.

את מתעוררת בבוקר ללא זיכרון אמיתי
ומפצירה בי לספר לך מה עשית.
אני מספר לך בפרטים ואת פוכרת את פיך
ומסרבת להאמין לי
ואז דומעת ומשתתקת.

בערב, לפני השינה,
את חובשת את חזי
ומורחת תכשירי רפואה מקומיים
על הגלדים החדשים שהותרת בי
בלילה הקודם.

את מבקשת ממני סליחה
ומחבקת אותי
ואנחנו בוכים ומבטיחים זה לזאת נצח ואחריתו
ואז הלילה מתחיל שוב
ואת הופכת לניצולה רדופה
הזקוקה למיטיב
ואני תופש את עמדתי בשוחה
מהדק את הקסדה,
ומחייך.

ביום בו השעון מוזז
גופי פורץ במחול אלים של חשמל ונימול.
גופי מתקשה ופצעי לחץ מופיעים במקומות חדשים
אותם אני מסמן בדגל ודם.

בבהלתי
אני מתקשר אל ידידי הרופא
והוא מייעץ לי רק
לשנות את חיי מקצה לקצה
להמיר כל סוכר במלח
לחדול מייד מכל הרעלים בבת אחת
אחרת יבולע לי

אינני שועה לעצתו
ובערבו של אותו היום
אני מאבד את ראייתי לראשונה בחיי
לכמה שעות של אימה צרופה ומבורכת
המותירה אותי נטוע בעומק המרפסת
אל מול הנמל העולה באש
וספינות השוטים המנסות כל העת
לעגון במפרצו.

בבוקר המחרת
ראייתי שבה אליי
ואני יורד אל בית התמחוי
ומגלה שבלילה
קפצת אל מותך מקומה נמוכה
ללא כיסוי ראש,
עירום לגמרי.

בחדשות מראים תמונה שלך
שמעולם לא ראיתי
ואני כותב לך
עד שאתה עונה לי
ומסביר הכול
מכל
בכל.

בלווייה שלך
נשים טיפשות מהללות את יופייך
ואני ממתין עד שיילכו כולם
ואז מניח כיפה שחורה פשוטה
תחת האפר והמוות.

(נפש לא בריאה במיוחד בגוף בריא מדי)

בסיומה של עבודת במה מפרכת
אני מוצא את עצמי מוטל
בקרון המטען של המשאית
כשמעליי גופה של רקדנית
ונשמתה של משוררת.

חיציהן נשלפים כל העת מנדניהן
ואני מתמסר לדקירות העונג
כמנהג אבותיי
שהיו נוהגים לרפד את כסאותיהם
בפרוות נשים .

בתום שעה קלה נפתחת דלת הקרון
ומנהל ההצגה השיכור מוצא אותנו
ומתחנן שנחלוק אתו את מה שברשותנו.

אנו חולקים, כשומרונים הטובים שאנחנו,
ותוך שעתיים נעשה עולמנו
צר ונמלי ומהנה.

(לכל כוחותינו שלום)