לקראת חג החירות ויום הולדתו המתקרב
מאבד אחי הצעיר את צלמו לטובת שדיו.
בשיחותינו המעטות, הוא תוקפני ומנוכר
ומנסה למכור לי מוצרים שאינני צריך.
בלב כבד אני מציב צמד עוקבים סמוך לביתו
ומבקש מהם לדווח לי אודות מהלכיו.
כעבור שבוע ימים מגלה אחי את העוקבים
ומכה אותם עד זרא.
הוא מגיע לביתי ומזהיר אותי
שלא להתערב בענייניו.
לא הרוחניים ולא החומריים.
הוא מבקש ממני מעט כסף
והרבה יותר מזה במטבעות מקומיים
ואני נאלץ לסייע לו לכסות את צווארו
ולהדק את החול היטב.
בערב החג הוא נופל
ונפגע
ומתכדרר
ואני נאלץ לכפות עליו רפואה
ועשבי בר
ומנוחה.
בתום חופשת הפסח הוא עוזב את את החלב והדבש
לטובת מסע אחד אחרון
ממנו איננו שב
(אליי, בכל אופן)
את ציפורני אצבעות ידיי
אני עוקר בכוחות עצמי
כאילו הייתי מתכונן
לנפילה בשבי.
אני מבטיח לעצמי,
שכשירצה מישהו אחר
לעקור ממני משהו
כבר אהיה מורגל
בבחינת צופה אדיש
שסבלו זר לו.
בלילה,
את מבקשת ממני לענג אותך
עם שתי האצבעות העירומות
וכאבינו
מזדככים ומתרככים
עד שהשכנים חייבים להכות על התקרה
במוט של מטאטא.
פנייה אישית אל פרעה הצעיר, על שפת הים:
לך ומצא
על הים
סימני מכות
לא תמצא
כי הים
לא רוצה לבכות
ברח מקרב
פן תוקרב
והים יבכה
שכח עכשיו
כי מורכב
כשהים מכה
לבית הספר קראו על שמך
רק אחרי שהרג אותך.
למעשה, רק אחרי שגילו מי הרג אותך
ולמה.
עכשיו, משאינך, מובטחים לך חיי נצח
או לפחות שלט גדול עם עיטורים
ונערות מצחקקות
ואותו חיזור מר ומלא כח
שהכניע אותך
יכניע עוד רבות וטובות
אחרייך ולצדדייך,
אחת
שתיים
שלוש.
על דוכן העדים
אין אמת
רק תודעה
ללא קצב
על דוכן העדים
שר המת
שירי אחרים
ללא עצב
(על דוכן העדים
מתוודים
ומרפים)
לקראת חג הפסח ויום הולדתו של אבי
אני נוסע לנקות את קברו.
אני אורז נרות, אבנים ואת שירי
ולוקח מונית אל בית הקברות.
בבית הקברות,
אני מטפס מעל לגדר
ומתעלם מכלבי השמירה
עד שאני מגיע לחלקה הקטנה
בה קבור אבי לצד אבותיהם
של שני חברי ילדות שלי.
אני מנקה את המצבה,
מניח את האבן הקבועה במקומה,
מתיישב לצד הקבר ומקריא לאבי שירים מהשנה האחרונה.
כעבור שעתיים אני נרדם
וחולם אותך שוב, שחורה ומרחפת,
ומתעורר למגע ידו
של עובד החברה הקדושה
המאיץ בי להמשיך להתפלל
או לכתוב
או מה.
אם נעשו בנו שפטים
ולא ניקבו בנו חורים
דיינו
אם התמכרנו לשוטים
ולא שיסינו בהם כלבים
דיינו
אם התחזינו לגבירים
ולא מצאו בנו פגמים
דיינו
דיינו
מתינו
עדינו | 