ויש שאריות שנאחזים בהן כמו היו אבנים יקרות, כמו היו עמודי
התווך של העולם ויש לשמר ככל הניתן ולהחזיק בשיניים,
בציפורניים ולחבק חזק חזק וקרוב ללב. נניח שאריות של אנשים.
נניח אלצהיימר. נניח אמא שלי. הבחוץ שלה נהדר כמעט כמו פעם.
אולי אפילו יותר. יש בה הענות למגע, נשיקות וחיבוקים. מאחור זו
בדיוק היא. גם מלפנים אם מתבוננים היטב מבלי להציץ לעיניים.
לגמרי היא אחד לאחד. אבל כשמפגישים עיניים רואים את ההעדר.
כאילו העיניים הן מחילה אינסופית שמובילה לשומקום. והשומקום
הזה מכאיב ומערער והכי נורא שאיכשהו מתרגלים אליו. אני נאחזת
בשאריות, מנצלת חיבוקים ונשיקות ומשחקי קלפים. מפלסת דרכים
חדשות לתוככי המחילה, לראות אם יש עוד איזו שארית עמוק בפנים,
לחבק אותה, ללחוץ לה יד, להגיד שלא שכחתי.