אלף שמונה מאות ארבעים
ושתיים
"הם רק כושים"
אמי דקלמה
ואני ינקתי דבריה.
אלף תשע מאות ארבעים
ושתיים
"הם רק יהודים"
אבי דקלם
ומי אני שאתווכח?
אלפיים ושמונה עשרה
"הם רק בעלי חיים"
הוריי מדקלמים
ופי אוכל גופות של
נרצחים.

לעת ערב
רגליי אינן נרטבות
הן הולכות בין טיפות
הדם
מי ברז רוחצים ידיי
הן כבר לא מגואלות
בדם.

בלילה
שנתי ערבה
איני מהרהר על
עולמות שלמים של
חיים שקברתי בגופי
מי ידע כי אלה באו אל
קרבי
המתים אינם מדברים
כמו החיים השותקים
תמיד.

אולי בבוקר אומר לילדיי
"אל תהיו בית קברות מהלך"
עד יום מחר
הדרך תתפתל ותתארך
מהמורות אין ספור אחפור
בדרכם.

בעלות השחר נסתכל בעיני
הגופות השוכבות ללא זיע
נביט בחיים שניצלנו
מרגע לדתם לרגע
הרצחם
כבר יהיה מאוחר מדי
אדמה ומלואה מחנה
השמדה
כל העולם שואה.