והוא רצה כל כך להיות לי למושיע,
לתת תמיכה לדאוג ששוב לא אשבר.
כן הוא רצה להיות משען, זה שירגיע,
רצה כל כך, ניסה כל כך להישאר.

והוא רצה להיות לי כל מה שחלמתי,
ניסה נסיך על סוס לבן ואף אביר.
חשב שסיפורים ואגדות לעצמי ביקשתי,
וכל ניסוי כזה רק ריקנות הותיר.

ובשבילו אני הבטחתי לנצח,
את השונאת, את הפגועה בי להשתיק.
חיבקתי שוב ורק חיכיתי שיתפקח,
שיתעורר שייעלם ששוב יפסיק.

הרי עברנו כבר סיפור אחד או שניים,
וכבר נשברנו לרסיסים ללא חזור.
נתנו את הלב, אהבנו עד שמיים,
והתרסקנו אל אותו כאב טהור.

"למה כדאי, עדיף יילך, למה שוב פעם?"
המוח מחשב מסלול בין הטיפות.
אבל הלב נטול בלמים, איתו אין טעם,
ורק הראש כבר מתכנן תקציב דמעות.

"אז רק הפעם, תנסי שוב, אולי ילך לך,
ותמצאי את הבחור לו כה ייחלת."
"לא להישבר תמשיכי לנסות והוא יגיע,"
ואת הקשבת להם אבל בפנים קיללת.

כי מי רוצה לחוות שנית את כל הסבל?
ומי בוחר בידיעה להישבר,
הרי בסוף לבד לא רע, למה הכבל?
למה לחכות בציפייה שייגמר?

אבל איתו אני הבטחתי שאצליח,
השתקתי גם את הקשה במחשבות.
נתתי צ'אנס, כמהתי כל מה שהבטיח,
עכשיו אזל שנית המלאי של הדמעות.
חוזרים לשקר ובונים מלאי חדש - חומות!