New Stage - Go To Main Page

דור ברטל
/
24 שעות שלא אשכח לעולם

21 לדצמבר, ערב
ולפארהיסו, צ'ילה

וואו, 24 ההזויות, המסחררות, והכי הכי לא צפויות עד עכשיו
בטיול הזה בדיוק עברו עליי. יכול להיות שהדופק שלי מהיר יותר
ממה שכדאי כבר יממה שלמה ברצף? וגם עכשיו אחריי שהיא עזבה הלב
שלי עדיין מנסה לפרוץ החוצה מהחזה? נכון שכל הקטע הזה של להקשר
לבחורה יותר מידי מהר מידי לא זר לי. אלא שהפעם באמת שברתי את
שיאי המופרכות של עצמי. מי שמכיר אותי אפילו קצת יודע שזה
חתיכת שיא לשבור! אז מה בדיוק קרה פה? החלטתי לשנות את לוח
הזמנים שלי ולהוסיף יעד חדש לגמריי. רק כי בחורה שאני בקושי
מכיר אמרה שהיא רוצה לבלות איתי יממה במקום שהיא קוראת לו גן
העדן עליי אדמות. האמת שבדיוק לפני שבוע הייתה לי שיחה עם חבר
על כך שלא ייתכן שהוא ישנה מסלול לחלוטין בשביל קטע עם בחורה.
אמרתי לו שבטיול כזה לא תהיה בחיים המשכיות אמיתית וכנראה
שעדיף ככה. אז מי טעה ומי צדק? אין לי מושג. אני רק יודע
שכעבור שבוע מצאתי עצמי דופק וואחד פניית פרסה והולך בדיוק
בדרכו.
ואז הגיעה נלה... ♥
באמת שלא ציפיתי לשום דבר כזה. גם לא בחלומות הכי ורודים (או
כחולים) שלי.
לא האמנתי שיצא לי מזה משהו מעבר לעוד איזה סטוץ שאולי יעזור
לי להפסיק לחשוב על זאת שהשארתי בארץ לאיזה 24 שעות ברוכות.
כמה הייתי רחוק מלצפות את מהלך העניינים. כמה שבטיול הזה לא
ניתן לצפות דבר וחצי דבר. אז כמו שאמרתי אז הגיעה נלה וכבר
אחריי 3 שעות של נסיעה משותפת באוטובוס הבנתי שיש בה הרבה יותר
ממה שחשבתי. אז היא אותי על חנוכה. סיפרתי לה באמת בעצב רב
שרציתי להשיג חנוכייה אבל לא יכולתי. ושבפעם הראשונה מזה הרבה
מאד זמן אני לא אזכה להדליק נרות חנוכה. אז אחרי שהיא הקשיבה
לסיפור על המכבים ונס פח השמן - בשקיקה שלא הייתה מביישת זאטוט
בן חמש שמבקש עוד סיפור אחד לפני השינה רק בשביל לדחות את
הלילה ליום אחר - היא הודיעה לי שאני לא מוותר על חנוכה! אנחנו
נאלתר משהו ביחד היא קבעה. כך היה והמקום שאליו היא לקחה אותי
לצורך המעמד וואו, אין לתאר אותו במילים. תאלצו לחכות לתמונות
או לסרטון. טוב אחרי שהבטנו מחובקים בשמש אומרת לילה טוב לעולם
ומתכסה באוקיינוס השקט השעה הייתה רק תשע בערב. והפרפרים בבטן
שלי כבר החלו עושים שמות. רגע ונוף יותר מושלמים לנשיקה ראשונה
לא תוכלו לטקס. גם לא תוך צפייה רצופה בשלל הקומדיות הרומנטיות
הדביקות שיש להוליווד להציע. מה חבל שהחיים אינם קומדיה
רומנטית. רחוק מזה. בחיים אין קיטש. יש רק קאצ'. אמנם שהיא
יוצאת איתו בסנטיאגו הוא בסה"כ הכל הבחור שהיא יוצאת איתו וזה
לא המון. אבל על פי המילים שיצאו מהשפתיים המתוקות והכל כך
דורשות נשיקה שלה:
"הוא יודע שמילה שלי זו מילה ושאני לעולם לא אשבור אותה. אז
ברגע של חולשה הוא ביקש ממני להבטיח שלא משנה מה ייקרה נשיקה
ביני לבינך לא תהיה. ואני אמרתי כן. אני בחורה חופשיה וזה עולם
חופשי. אבל לנשק אותך תהיה הבגידה הגרועה ביותר שיש - בגידה
בעצמי."
ההסבר הזה לבדו גרם לפרפרים שלי לעשות אהבה, להוליד עוד פרפרים
שמיד החלו מולידים עוד פרפרים. אל תשאלו מה הלך לי בבטן באותם
רגעים. ומה הלך בראש... בוא רק נגיד שהפסדתי את מעט הנקודות
שהרווחתי אצל הוד קדושתו בחנוכה. בוא גם נגיד שאני יכול לחיות
עם זה. מה שאני לא יכול לחיות איתו זה שבמקום קצת נחת עכשיו יש
לי כאב כפול ומכופל. שתי בחורות להתגעגע אליהן עד דמעות ולחשוב
עליהן עד שגעת. שלא לדבר בכלל על התרחיש הכי טוב שבו בסוף
הטיול הזה שתיהן עוד ירצו אותי, שהוא בעצם גם התרחיש הכי גרוע.
תרחיש פלצות ממש. בכל אופן איפה היינו? אה כן, בתצפית המדהימה
על הפאסיפי והשחפים שחגים בשמיים כתומים כחולים בזמן שאני ונלה
מאובנים ברגע כזה בזמן שלא חולף גם כשהזמן כבר מזמן המשיך
הלאה. בשלב הזה עוד הייתה לי תקווה מסויימת שבהמשך הדרך הערב
עוד אזכה בנשיקה שלי. אפילו אם יהיה זה בדרכים לא דרכים. זה לא
שאני איזה אמן הפיתוי, אלא פשוט שבאותם רגעים מוטרפים, כח
הרצון שלי הפיל את ההגיון שלי לקרשים בנוקאאוט תוך סיבוב אחד.

טוב כעבור שעתיים במיטה הזוגית בחדר במלון מצאתי את עצמי מבטיח
שלא משנה מה יקרה עד שהיא לא תגיד את המילים דור תנשק אותי
ועכשיו, לא רק שאני לא אנסה כלום אני גם נשבע שאתן לה את הלחי
עם היא תנסה. כמובן שזה בדיוק מה שקרה. מסתבר שאני דון קישוט
לא פחות מאבא שלי היקר אחרי הכל. הוא בטח מחייך עכשיו מלמעלה
ורק אלוהים יודע איזה סיבות לגאווה הוא מצליח למצוא בסיטואציה
הבישגדאית הנ"ל. בכל אופן בהמשך הלילה עשינו אהבה בלי להתנשק
או להוריד בגדים. אל תשאלו כי גם ככה כבר כתבתי יותר מידי. בוא
רק נגיד שבחיים לא חוויתי קודם דמעות של תסכול שהם בדיוק באותה
המידה גם דמעות של אושר. והבוקר סירב להגיע. ומושבת הפרפרים
שבבטן סירבה להכיר בשעת כיבוי האורות. ואז לפתע פתאום בום!
אני מוצא את עצמי עומד ומנופף לה על הכביש עם דמעות בעיניים
בעוד שהיא מתרחקת באוטובוס שלה. ונשארתי עם הבטחות מכל הלב
הרחב שלה. שלא משנה כמה היא התעקשה שתקיים אני מוצא את עצמי
סקפטי. עכשיו אני לבד בגן עדן. מביט על שקיעה מטמטמת חושים מעל
הפאסיפי ובכלל לא רואה אותה. והלב שלי שהיה מחולק לשניים.
עכשיו מחולק לשלוש. עד כאן לבינתיים...
מי ייתן והיומן הזה יתחיל להיות קצת משעמם לשם שינוי. לפחות
לתקופה קצרה. רק מרווח נשימה קטן חפוז ואני שוב צולל למערבולת
של אלוהים יודע מה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/2/18 3:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דור ברטל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה