אני יושב כאן בהוסטל נטיבה בשולחן הקבלה, בעמדה הטבעית שלי פה
שכבר ממש הפכה לאיזור הנוחות שלי. בהוסטל שהוא ללא כל צל של
ספק הפך להיות בית בשבילי. בית אמיתי עם משפחה והרגשת בטחון
וחמימות והכל. אני מסתכל עכשיו לאחור על חודש נורמאלי לחלוטין
שהוא לחלוטין לא נורמאלי בטרוף ההזוי של הטיול הזה. כל כך קבוע
וברור. אחרי שלושה חודשים שמקום רדף מקום. אוטובוס רדף אוטובוס
שרדף טרמפ אקראי שרדף מטוס שכבר המריא. אנשים שבאו והלכו.
חברים טובים חדשים שבקושי הספקתי להנות מהם וטעם הפרידה שלטוב
ולרע תמיד נשאר בפה. אני יושב פה על הכיסא שלי שהכריות שלו כבר
קיבלו את הצורה של הגב והישבן שלי. מי היה מאמין? שותה מהספל
שלי שכבר דבק בו הריח של הקפה המיוחש האהוב שלי. ומסתכל לאחור
על החודש האחרון שבו נשארתי קבוע במקום בזמן שהכל זז סביבי.
עשרות אנשים חדשים באו והלכו רצו לכל עבר ורדפו אחרי אוטובוס
ליעד הבא. אטרקציה שתיהיה אפילו יותר שווה ותביא יותר ריגוש
מכל קודמותיה. טרק שבאמת ייקח אותם לגן עדן קטן ואמיתי. או
אחרי המקומות האחרונים בואן ישראלי מתהווה שכבר התמלא. וכמה
שזה כיף להיות חלק מהטרוף הזה שלהם שהוא גם שלי. וזה כיף לא
נורמאלי! אני יושב פה בצד של כל זה לפחות בנתיים, נכון לעכשיו.
אני טופח לעצמי על השכם בגדול ואומר לעצמי וואלה איזו החלטה
מעולה עשית כשעצרת הכל ולקחת לעצמך חודש של הפסקה מכל הטרוף
הזה, מתוק ומרגש ככל שהוא. איזה יופי לשנות מציאות קצת, דווקא
רק לחודש שהוא רגע אחד קטן וחולף ביעף.
אז מה היה לי בעצם בחודש הזה?
כל כך הרבה שבאמת נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית להכניס הכל
לקטע אחד קטן ביומן. אבל בכל זאת אנסה. מכיוון שזה היה חודש של
התבוננות התמודדות ולמידה יותר מכל דבר אחר. בואו נראה מה
למדתי על עצמי בחודש האחרון. למדתי שאני הרבה הרבה יותר טוב
בשיווק מכפי שאי פעם חשבתי שאוכל להיות, הריי בעצם לשווק מוצר
שאתה באמת מאמין מכל הלב שהוא הטוב ביותר זו משימה שאי אפשר
להכשל בה. וכך אפשר רק להצליח. בשלב מסויים הדביק לי אחד מאנשי
המקצוע המקומיים שעבדתי מולם את הכינוי "מרקטינג דור" . היה
נחמד להתכנות כך על ידי שועל ותיק. לא טרחתי לציין בפניו שאני
בחיים לא אוכל למכור בכזו הצלחה מוצר שלא הייתי קונה אלף פעמים
בלי לחשוב פעמיים. אבל שיהיה. למדתי על עצמי שוב ושוב כמה
בקלות אני נקשר לאנשים חדשים ונזכרתי שוב בכאב שזה לא תמיד
ייתרון. למדתי בדרך הקשה שלנהל משק בית 24 שעות 7 ימים בשבוע
זו ככל הנראה המשימה המורכבת והמכובדת ביותר בעולם. ולזאת
שעושה זאת מאז ומתמיד ולאחרונה גם עושה זאת לבד. אני מוכרח
להוריד בפנייך את הכובע זה הרבה יותר קשה מכפי שחשבתי אמא. אין
ספק שלא הערכתי מספיק את הכשרון והקפדנות ברוכה היא בעיני
עכשיו. למדתי שאולי בעצם ה"גל" הישראלי הידוע לשמצה. לא כלכך
נוראי כשיש הזדמנות לבחון אותו לעומק ולהתייחס לכל אדם בפני
עצמו. נראה שמעבר לענן עשן המריחואנה שמטשטש הכל מסתתרים הרבה
יותר ישראלים יפים מאשר ישראלים מכוערים. כיף מאד לגלות זאת!
אז תודה לכל המוצ'ילרים שלקחו בזה חלק. ומי ייתן וניפגש בקרוב
בשנית. אבל יותר מהכל קיבלתי שוב ושוב חיזוק להבנה המרכזית
ביותר שלי בטיול הזה - בחיים האלה ועל אחת כמה וכמה בטיול הזה,
אין לך אף פעם שום סיכוי לדעת מה יהיה ואיך יהיה לפני שאתה
פשוט קופץ למים ומפסיק להתנגד לרגע. פשוט מאד, הדרך היחידה
לדעת משהו באמת היא ללמוד תוך כדי תנועה.
עוד יומיים אני שוב עוזב את הבית ועם חיוך גדול קופץ מכל הלב
ראש חזרה לתוך המערבולת. אני עוזב בית ואני כבר מתגעגע. אני
חוזר לחיות על תרמילים ואני עוד זוכר כמה לא פשוט זה יכול
להיות לפעמים. אני מתגעגע לכל זה וגם די חושש. אבל כל הצרות
והחששות כל כאבי הראש והדאגות והגעגועים למקום כזה או אחר
מתגמדים ברגע שאני חושב עליה. כי אני יודע שמעבר לפינה היא
מחכה לי בזרועות פתוחות. ויש לה אין סוף אהבה לתת לי ולי יש לא
פחות מזה לתת לה!
אז אני יודע בוודאות שכבר אין מקום שבו אני ארגיש זר תלוש או
לא שייך כל עוד היא מתעוררת לצידי כל בוקר. ואני באמת מרגיש
שהיא בשבילי כמו בית. ואני מאושר אפילו יותר בכל יום כזה. אני
יוצא עכשיו לדרך חדשה. אנחנו יוצאים לטרוף את היבשת הזאת יחד.
וכל מה שאני יכול לבקש עוד הוא שזה לעולם לעולם לא ייגמר
כי יש עוד כל כך הרבה לראות לחוות ללמוד ולגלות! אחד על השניה,
אחת על השני, ועל כל מי ומה שסובב אותנו ( :