בבוקרו של יום הולדתו של הנביא
אני מחזיר רכוש קטן שגזלתי
למקומו המקורי,
בתקווה שלא יבחין בי איש.

אני מתפלל לתמורות רגשיות חומריות מצד העולם כלפיי
(איש קטן ומעוות שכמותי)

כשאין הדברים מתרחשים לשביעות רצוני,
אני רוקע ברגליי,
כאחרון ילדי הגן,
ומבטיח לעולם נקמה, דם ומאבק נצח.

העולם, מצדו, מגחך ומביט מעבר לדמותי בחוסר עניין.

יקירה, ווירג'יניה, מה עשית?
למה לך עצב?
היום כבר בכית?
האם אין לך שאר נפש
ואת אכולה?
מה רצית, מיס ווירג'יניה,
מה רצית?
במחילה.

ווירג'יניה יקירה,
אל תביטי לאחור.
לא אל כתבייך
ולא אל הנהר השחור.
צלך מעלייך,
גדול, ובו חור.

ווירג'יניה, גברת, מושחלת על חוט.
היום הוא יום טוב,
לחלות ולמות.
לא מידי גבר אלים ושדוף,
מידייך שלך, בנהר הרדוף.

(מה הבטחת? לכמה אחרים? גלי לי סוף סוף.
אני רק מספר.
עייף מאנשים.)

האיש העיוור
מול הסנה הבוער
לא יודע אף זמן אחר

השען החיוור
מהכפר החסר
לא זוכר, או מוכר

וכל חלומותינו קשים עכשיו
בטכניקולור פסיכוגופני.

(את השממה אכן הפרחנו
וכעת, יש להתמודד עם ריבוי העשב ומיעוט המים
והיעדר ידיים עובדות
ושאר מחלות שממה פורחת)

חכי לי ביציאה מביתי
מחוייכת ואדומת לחי
יכול להיות שאתעכב זמן רב
ובכל זאת, המתיני.
זה יהיה שווה את זה.
אני נשבע.

האיש שייצא לקראתך לבסוף
יהיה בדיוק מה שאת צריכה
מריחה
ומשיחה
עד שתבוא שמחה

בצהריים
אני מקליט את נכי המלחמה בשיחתם החודשית.
הם מתווכחים על כספי הביזה
ומתכננים שיקום מוחלט, אינסופי
מפלדת אל חלד.

כל מה שנותר לי הוא לקלוט את קולותיהם
ולקבוע את הרף העליון
למען שוכני הביבים שהם.

הם אינם שבים משדה הקרב
וממשיכים להילחם כאחוזי קדחת חזית
עד שכל הכספים משוייכים
להם ולבניהם, לנצח.