בוקר אחד טכנאי החומרים שבי שב  ומזכיר לי:

אני רק מכונאי מלחמה,
יסודי ומיומן,
המחזיק סדנת אמן
וכלי השחתה

אני רק טכנאי הלחמה
משומן ומקורי
הנחשב לנורא בדורי
בתחום ההפחתה

(אם אין אני לי
אקדחיי לי
סכיניי לי
אלליי)

הפרקליטה הממוצעת

כל עוד הייתי
בקו הבריאות
נשלחו מיוצגיי תדיר
לבית האסורים

כעת, משחליתי,
יודעים כל מיוצגיי,
שסיכוייהם גברו
לזכות בחופש ומחילה

אני גוררת את בתי לבית המשפט
ומציגה את דמעותיה לרווחה
למען יראו וייראו השופטים,
פרקליטי המדינה,
פקידי הרישום,
ויניחו לי לזכות
לפני שאני מתאיינת.

(יעידו עבורי היום פאתי ועיני האדומות, כבודו)

כל מה שיש לי לומר
הוא שהייתי חייב לגבות מחיר

עסקיי נפגעו
בני ביתי החלו לבוז לי
שכניי חדלו לבקר.
הייתי מוכרח למתוח קו דמיוני
ביני לבין נחלת השבט השכן
ולסמן את רכושם בדם.

לאט, לאט, נסוגו יריביי,
והניחו לי לשוב ולשגשג.
עסקיי שבו למלא ולרוקן כיסים
אפילו לקחתי מאהבת
והלבנתי את שיניי.

וכעת, אני שוב על ספסל,
בבגדי אימון ובתגלחת ראש
ממתין לדין  אחרון
המסרב להינתן.

השופט הגבוה והשקט שואל אותי בלחש, בין הדיונים,
מדוע נעדרתי אתמול ממשפטו של המורה למוסיקה.
אני מחייך ומסביר שחליתי ונפלתי למשכב
והוא מבקש ממני להמשיך וללוות את התיק
עד שנגיע להכרעה או לפשרה
או למינוי טוב יותר
אני הוא היא או המורה למוסיקה
מי מאתנו שיצליח להימלט ראשון

(האחרון הוא אזרח)

בוקר אחד נשלח חבר ילדותי הקרוב
לשנים ארוכות של מאסר
מידי השופט הגבוה והעדין.
חברי מביט בי בקור
מעומק האזיקים והציות
ומתחנן להשפעה כלשהיא.

אני לוחש לשופט דבר מה
והוא מחייך
ומצהיר בפני הנאשם
שכל הדברים ידועים
וכי הרשות
מאז ומעולם נתונה ושמורה.