בדרום רמלה, בין שכונת גני דן לג'ואריש, יש חומה המפרידה
לחלוטין בין איזוריהם. לא גדר, חומה בגודל 3 מטר בערך. חומה,
עבה כזאת, מכוערת להחריד, המשתרכת לאורך כל אורך השכונה. מול
נוף זה נולדתי וגדלתי.

מגרש הכדורגל היה צמוד ממש אל החומה. כך שאם אחד מאיתנו בועט
גבוה מדי זה עף לג'ואריש, וכולנו ידענו שלעולם לא נראה את
הכדור הזה בחזרה. היה במין מצב כזה חוסר תקווה וייאוש לא
פשוטים. בטח עבור ילד. בשיא האדרנלין, בשיא הכיף של המשחק, הוא
נפסק. במיוחד הזדיין הילד שהעיף את הכדור. הוא היה צריך לקנות
אחד חדש.

רק כשגדלתי, בדיעבד, הבנתי איזו דרך מהפכנית זו הייתה על מנת
לקדם דו קיום. מטאפורית אפשר לומר שממש שיחקנו איתם כדורגל,
ככה מעבר לחומה.
אז אתה שומע אבא.
כל הכסף הזה לא היה לחינם.