בסיומו של משפט אונס אכזרי במיוחד
מכה בי נגיף גופני-תודעתי ערמומי במיוחד
המשבש את פעולת הסוגרים
ומיתרי הקול
ובליל העדויות עוטף אותי
ומעלה את חומי
עד שכל הפשעים
מאבדים מחשיבותם.
אני נסוג מאולם המשפט
לראשונה בגבי אל הדוכן
ומקיא בשירותי הגברים
לתוךמדלי וסחבה
עד שאני שומע את אב בית הדין מכריז
"אלה הם עדיי"
ומתעלף.
באירוע משפחתי רועש במיוחד
מוצא ב. עבדאללה תמונות עירום של קרוב משפחתו
במכשיר הטלפון של אמו.
הוא מתעמת אתה בפה קפוץ, בערבית שבורה,
ומוכיח אותה על חטאיה
בין המטוגנים לדג.
אז הוא נמלט מאולם השמחות,
ועולה אל צמרת שלד הבטון
של ביתו העתידי.
בתום שעות ארוכות של הרהורים ותפילה,
הוא מטמין את העירום באחד הקירות
ושב להעמיד פנים שהכול כשורה.
לאביו אינו מספר דבר.
בבית המשפט הוא שותק.
בלווית אמו לא היה.
גם לא הרג אותה, כנראה.
ובכל זאת,
את דינה גזר מישהו
והוא, שאהב אותה כל כך ופחד לאבד אותה,
ייאלץ להתפלל מעכשיו בלעדיה,
בתאו הקטן בשאטה, ליד ההר הקירח שאהבה.
המורה לנגינה מספרת את מה שקרה לה בקצב נהדר.
היא משגיחה על ספירת הפעימות
ותיבותיה נאות, מעגליות.
כל עוד עיניה פקוחות,
אין היא בוכה.
אך כשהתמונות
ממלאות את אחורי האישונים,
עיניה מוצפות
כאחרון סכרי הנילוס
(אין לה לאן ללכת
והיא אינה באה משום מקום)
