אלה החוזרים על שאלות התובע,
אשמים תמיד.
אלה המעוניינים לברר,
יחד אתך,
החוקר אותם,
האם באמת עשו את מה שעשו?
עצם חזרתם על השאלה,
מפקירה אותם לגורלם.
מותירה אותם כבולים, צמאים ומלאי שתן,
על דוכן העדים העצי והמאובק

נותר להם רק לבהות
באזיקים הרכים על מפרקיהם
המקשטים אותם כאילו היו בקר
ולעיין בחומרי החקירה
הגלויים לציבור
שבדאינו מגלה עניין
כלל ועיקר

(חברי חייב לזכור שהעניין כולו מתנהל בדלתיים קרועות)

כבר יומיים שלמים
אבות ובנות ועדויות
וקרום נפש אחד
גמיש וחד פעמי
הנבקע לראשונה
בעד חומות השכחה הלבנות

אינני זוכר דבר
לא את ידיה ולא את פיה
לא את מעשיי ולא את חריקות שיניה
ואין לי דבר למסור
מלבד תחזית חורף מרה
והבטחות לעתיד לא מילולי
הממתין לי
ממש מצפה
שאתמסר ואתעמר
ללא סניגור ומתורגמנית לערבית

כל מסעותיי לשווא
תרמילי כבד ומלא ציוד הקלטה יקר
שאינו תואם את זילות המעמד

חוקרי מדויקים
ולבושים שרד
ההולם את מוצאם
ומקומם החדש בחברה

(אני נאלץ להתחנן לסדר דוברים כמה פעמים בכל דיון)

הורי הנרצחת (לכאורה) מבקשים למחות
על כך שהורי הרוצח (לכאורה)
זוכים לחבקו
לחוש את שיערות שפמו
להביט אל הנצח הרע בעיניו
שעה שהם,
מוכים וחבולים,
אוחזים את האוויר שפעם הזין את בתם.

הם מתקרבים אל דוכן הנאשמים
ומנסים לחבוט
או לחבק
(קשה לדעת)
או מה שיעלה בידם.

השופט אדיש, כהרגלו,
כמו גם אנשי המשמר
ועורכי הדין
ורק אני מקפיד
על חלוקת תדרים נכונה וערוצי קול בריאים וירוקים,
נטולי דיסטורשן.