הגעתי לכאן לפני ארבעה עשר ימים. ללא ידיעה מוקדמת, ללא הכנות
גופניות כלשהן, ללא מאגרי שלווה יתרים, ללא תקווה. אמי שוחררה
מאפוד הריסון הבנזו-דיאזפיני שלה, פשטה ידיה לצדדים והחלה
לתרגל ברכות שמש ארוכות. גופה לומד לשחזר את צעדיו האחרונים.
היא ישנה כעת שעות ארוכות בכוחות עצמה, ללא אלחוש. תלונותיה
הולכות ופוחתות וטיבן נעשה בוגר, תבוני ומיטיב. אין לדעת כמה
זמן כל זה יימשך. אפשר להניח כי מייד עם עזיבתי, תיטול מנת יתר
מהנה ותפליג כמה שיותר רחוק מזהותה החדשה. אין לה באמת ברירה
טובה יותר. המורשת שלה, שלי, של אחי הצעיר, ברורה וחד ממדית.
לעולם לא ניוושע. לא באנו אל החיים האלה כדי ליהנות מהם.

היום הראשון היה הקל ביותר. שביתי את אמי באכזריות, ללא כבלים
ויתדות, והודעתי לה, שהיא נתונה כעת לחסדיי וקללותיי. מניתי
בפניה את איכויות מצבה ללא עיכוב ומשוא פנים. גיליתי לה את
שהעתיד והעבר צופנים לה, לי, לכולנו. הזמנתי אותה להרוג את
עצמה בקפיצה, תלייה, משיכה ועריפה - ללא תועלת. שידרתי מתח
ונינוחות כלפי המוות, אך לא גרם אחד של פחד או חרדה. החיים
מחרידים הרבה יותר מן המוות. במהלך שיחותינו הראשונות לאורכו
של כל יום השבת הראשון הזה, שלחה אמי מבטים מתחננים אל עבר
שידת העץ הקטנה, שהבאתי לה לפני שנים רבות, כמתנת יום הולדת.
עיניה מתחו קרן גרירה חלושה אל עבר ידית המגירה. אצבעותיה רעדו
ונקפצו במהירות. שוחחנו על תוכן המגירה ללא רחמים, כי חייה,
כמו חיי, היו תלויים ביכולת ההתנגדות לחיים עצמם. ביקשתי ממנה
לתאר את כל רצונות ההרס שלה כדי שנוכל להסיר אותם מלפני עיניה.
הצעתי לה אהבה בלתי תלויה, שנענתה בכעס מתיילד. שאפתי נשימות
עמוקות והודעתי לה, שסירובה לשתף פעולה עשוי לגרור אותנו
לעימות כלל אזורי, שיחריב את שנינו בו זמנית. ציטטתי את אנשי
הדת האהובים עליה. השמעתי לה את התקליטים המעטים שבבעלותה.
ביקשתי ממנה להעביר לידיי את כל מה שעשוי לשמש אותה ולחסל את
מה שאין לה צורך בו. השיחה הסתיימה ללא קורבנות בנפש או נכויות
בלתי הפיכות. עזבתי אותה לבדה ויצאתי את הבית. בכיתי שעתיים
רצופות לבדי ונטלתי את מנתי שלי, כדי שאוכל לרקוד על הדם.
בסופו של היום הראשון, מצאתי אותה מפרכסת על רצפת חדר המגורים.
אחזתי את פניה ונזפתי בה באהבה. ביקשתי ממנה לחדול מלהתנגד.
בקשותיי היו לא הוגנות ומלאות מאניה. עיניה סבבו בתוך גולגלתה
במהירות ונשימותיה נעשו שטוחות ואלימות. קציפת רוק לבנה כהה
עיטרה את פיה, שעה שאחזה בי בשתי ידיים ומלמלה דברים שראתה.
מלאכי שרת עליונים, חיות טרף, כוהנות בית מקדש - כל אלה ועוד
דברים רבים אחרים, הציפו את שדה הראייה הנגוע שלה ומיאנו
להיעלם. ההתקף ארך זמן רב, אפילו ביחס להתקפים דומים שחוותה
בעבר. בסיומו של ההתקף כמעט ובלעה את לשונה. היה עליי לאחוז
בלשון בעזרת חולצתי ולחלץ אותה מגופה במשיכה מדייקת וארוכה.
הבטחתי לה כי אינה עומדת למות. שיבחתי את כושר העמידה שלה.
דרשתי שתשוב לשליטה גופנית מלאה. באותו הלילה, אחרי שהצליחה
לעצום את עיניה, נעמדתי בפתח חדרה והבטתי בה ישנה. דמעות ניגרו
מעיניי אל לחיי ואז אל תוך פי. ויאזל היום. ויחולו השמיים וכל
צבאם. וירא אלוהים כי רע ומר. ויבכה אלוהים, ויעשן, ויימרח,
וינוחם.

בוקרו של היום השני היה איום ונורא. היא התעוררה משנתה קשויה
ומזיעה והבהילה את עצמה אל חדר המגורים. ראשה כאב, לשונה
הצטמקה, גביני עיניה שינו צורתם. כשכוחה עמד לה, ניגשה אל
המקרר ושלפה מתוכו שקית אפונים קפואים, הניחה אותם על צווארה
והמתינה לקור המאלחש, ארוך ההשפעה. משנעשה גופה קר, הציתה
סיגריה ולגמה מים, לסירוגין. אחרי שנטלה את מינון הבוקר שרשם
הרופא החלטנו לנסוע אל הקריה הרפואית הקרובה ולשוחח עם איש
המקצוע. כשהגענו לבניין שחיפשנו, היה עליי לתמוך בה ולהבטיח
דברים שלא התרחשו לאחר מכן. היא קיללה אותי, בנה היחידי, קללות
נמרצות ונוראיות. ייחלה למותי. התפללה לשיבתי אל ארץ המקלט.
התחרטה על לידתי. כשהתיישבנו מול איש המקצוע נתתי לה לנהל את
השיחה תחילה. משראה הרופא כי היא אינה צלולה, ביקש ממני להצטרף
לדיון. תוך שאני מדבר, רשם הרופא מכתב ארוך ובו פירוט של מצבה.
לפני שעזבנו את משרדו שאל אותי הרופא אם גם אני זקוק לדבר מה.
חילצתי חיוך זעיר ועניתי שלא. הוא רשם מספר תכשירים לאמי וביקש
שיושארו בחזקתי. כרטיסי האשראי שלה וכל כספה המזומן הועברו
לרשותי. מנגנוני ההישרדות של אמי הועברו לשליטתי. הגמילה החלה.
וקהו שיניי. ושיוויתי אלוהים לנגדי תמיד.

הדרך הביתה הייתה ארוכה ומייגעת. הגשתי לה אבטיח ומים קרים
והצעתי שננסה לצפות במהדורת החדשות המוקדמת. צמחי התבלין
החדשים שקניתי הפיצו ריח עז בכל הבית ונמהלו בריח הזיעה והטבק.
אחרי כמה רגעי שתיקה מאולצים הודתה בפניי שמעולם לא העבירה
יומיים שלמים ללא כדורי שינה. חיבקתי אותה והרשיתי לעצמי לבכות
רגעים ארוכים. היא שאלה אותי האם הרגשתה הגופנית תשתפר. הבטחתי
לה שבעוד ימים אחדים יסתיים החלק המבהיל ביותר של העניין.
קראנו יחד תפילה קצרה וביקשנו מאלוהים של מעלה כוחות של מטה.
בשלב מסוים הודיעה לי אמי כי היא מעוניינת לישון. ליוויתי אותה
לחדר השינה ואחזתי את ידה בחוזקה כשהשכבתי אותה על מיטתה. היא
סיפרה לי שימים אחדים טרם לידתי, הכה אותה אבי בעוצמה בבטנה עד
שלא יכלה עוד לנשום. למרות הכאבים נשארה בבית הוריו והמתינה
לצירי הלידה. לפני שעצמה את עיניה הודתה לי והתנצלה על כל
המילים, על אלה שאמרה ועל אלה שוודאי עוד תאמר. ויהי ערב. ויהי
בוקר. יום שלישי.
היום השלישי נפתח באבחה חדה ומרושעת. אמי צרחה במיטתה והעירה
אותי. ניגשתי אליה מבוהל, כמעט עירום, ואחזתי בזרועותיה. גופה
פרכס מתוך שינה והיא נבהלה עד לשד עצמותיה. כמעט שנחנקה.
ליטפתי את מצחה ביד אחת וקיבעתי את צווארה באחרת. הגשתי לה מים
קרים. כיסיתי את גופה העירום בשמיכה הדקה. בכיתי לצדה עד
שההתקף חלף. הזמנתי אותה להצטרף אליי בחדר המגורים. הגשתי לה
גלידת שרבט, האהובה עליה כל כך, וציפיתי להבחין בחיוך זעיר.
בצהרי היום נתקפנו שנינו רעב וכעס. התקנו לעצמנו ארוחה מהירה
ומפטמת. לראשונה מזה זמן רב, אכלנו האחד בחברת השנייה. בסיום
הארוחה נכנסתי אל חדר הרחצה וניסיתי להתנקות משאריות השינה.
בחלוף דקה שמעתי צעקה חדה ולא מובנת. עזבתי את המקלחת ויצאתי
החוצה עירום ורטוב. אמי שכבה על צדה, ידיה מכסות את ראשה,
כאילו הופגז הבניין מן האוויר. רכנתי מעליה ללא בגדים והנחתי
יד על מצחה. חומה גבר. ההתקף הלך ונעשה מר ומאומץ. שיניה חרקו
בזו כנגד זו, עיניה נעו מעלה ומטה בתושבותיהן והיא התחננה
לאלוהים שייקח אותה וישמור על ילדיה. נזפתי בה והכיתי אותה
בחזה פעמיים, עד שנרגעה והפסיקה לדבר. בחלוף דקות אחדות
התיישבה שנית, לא לפני שפלטה את שיניה התותבות ביריקה אל
הרצפה. את מה שראיתי שפניה ברגע ההוא לא אספר לאיש לעולם.
הרמתי את תותבת השיניים מהשולחן ומסרתי אותה לאמי בשתי אצבעות
משלי שנענו ביד מלאה ורועדת מצדה. היא אחזה בהן כאילו מצאה
משהו שחשבה שלעולם לא יילקח ממנה. אז הרימה את האיבר הנשכני
בידה והניעה אותו אל בין שפתיה. מעולם לא ראיתיה כך. הסבלנות
נמלטה ממנה לעד. היא סימנה לי ביד מרה אל אחת מצנצנות המוחמצים
מהן היא שותה מים קרים כעת, אחרי שנשברו כל כוסות הזכוכית.
קירבתי את המים עד שיכולה הייתה לאחוז לבדה. לגמה והלחיתה
לשונה. הקור מוטט את קירות הנפש אל רצפת הגוף ותוך רגעים אחדים
שבה אליי לחלוטין. רשמתי שורות אחדות במחברת התיעוד היומי
והראיתי לה את כניסות היומן עד עתה. חייכנו האחד אל
השנייה.המרחק צומצם סוף-סוף. הלכנו לחדרי השינה שלנו בצעדים
מפוחדים וקשים. ויהי לילה. ויהי שחר. בוקר יום רביעי.

את יום הרביעי התחלתי בתפילה. אחרי שנטלה אמי את תרופות הבוקר
ללא פת שחרית, נתקפה עוויתות צד שמאל מחליאות שאילצו אותה אל
הרצפה ומעבר. שכבתי לצדה והנחתי להתקף להתרחש ללא הגשת סיוע.
סבלנו יחד כמה רגעים מרים. עצמתי את עיניי והנחתי לה לגווע ללא
השגחה. עקבתי אחר נשימותיה ככל שיכולתי. בסופו של דבר נאחזה
בעקביה והצליחה לעצור את הרעד. ראשה נחבט מספר פעמים ברגלו של
שולחן הקפה. דם דל וחסר ערך זלג ממצחה על צווארה אל עבר בין
שדיה. ניגבתי אותה כמיטב יכולתי. שבנו למקומותינו הקבועים
והתנשמנו מעט. האוויר נע בין שני קצוות החדר וצלילו נשמע היטב.
אמי ביקשה כרכום במטפחת. מלחי הרחה. כל דבר שיסיח. עמדנו בצהרי
היום. הכול עמד במקום. חלליות רדפונו ממקום מושבנו למושבת
העונשין. אמי קמה כדי להתקין למעננו ארוחת צהריים. גופה הריח
מסבל והימנעות. את ידיה שטפה באריכות. את שאר היום בילינו
בקריאה. אני קראתי גרמנית והיא עברית. ויהי לפנות בוקר ואחר
לילה. ויביט אלוהים מטה ויגחך. יום חמישי.

היום החמישי החל בקול תרועה גדול. יולי עמד בשיאו. אמי השלימה
את משימותיה והתיישבה לצדי על מושב הקיץ. בלי משים החלה לשטוח
בפניי את ההיסטוריה המשפחתית אחריה תרתי כבר ימים אחדים. אמה
ברחה מאביה כשהגיעו ארצה. האישה הגדולה והקולנית מימי ילדותי
התכווצה בחודשיה הראשונים בפלסטין. הפסיקה להתפלל, חדלה לבשל,
האצילה את סמכויות הבית כולן בקרב ילדיה. משלא עזר דבר נמלטה
סבתי אל קרוביה בירושלים העתיקה. שהתה שם שבועות אחדים עד שעלה
סבי אל העיר והמתין מחוץ לבית קרוביה עד שיצאה אליו. אחרי דין
ודברים שבה אתו אל שיכון הרכבת ובישלה את ארוחותיו בשנית.
מעולם לא שבה לעצמה. תמיד התנשמה והזיעה, קיללה את שכנותיה
ואיחלה להן ייסורים שונים. תמיד כעסה על מישהו, על משהו,
בעוצמה רבה מדי. משסיימה לספר לי ביקשה לנוח מעט בחדרה.
כשנרדמה, חזרתי אל חדר השינה ושליתי את כדורי ההרגעה שהותרתי
לעצמי. נטלתי ארבעה וירדתי לחוף הים. צליתי את עורי עד הערב
ואז עשיתי את הדרך חזרה. ויהי לילה. ויבואו חיות היער ויעמדו
סביב מיטתה. ויישארו שם כל החיות מלוא הלילה. יום ששי.

בבוקרו של יום השישי חדלו השמיים, הארץ וכל צבאם והמתינו
שתתעורר אמי. היא ניעורה בבת אחת, כתמיד, שואפת אוויר אל גופה
כאילו נמנע ממנה רגעים ארוכים. המלחמה נמשכה בלעדינו כל העת.
כעבור כמה דקות ביקשה אמי להאזין למוסיקה. איש קרח זעק את
בדידותו דרך מעטה משומן וסינטטי. אמי נזכרה בהופעה האחרונה
שראתה עם אבי לפני שמת. הזמר מת כמה חודשים לפני שמת אבי ממנת
יתר עצובה שהובילה לתלייה שקטה ומהירה. תיארתי את ההליך המתרחש
בגופה, את קצב עזיבת הברוטיזולאם את עורקיה, את הצורך האמיתי
בתופעות גמילה מלאות עצמה. היא נראתה הלומה. לפתע בקעה בעיניה
הבנה חדה של מצבה. גופה רעד. דמעות עזבו את עיניה. לא הצליחה
לסיים משפט נוסף. עזרתי לה לרחוץ את גופה ויצאתי מן הבית אל
שוק הירקות. קניתי דגים ובשר וירקות, פירות ומאפים ותכשירי
רחצה. כשסיימתי לקנות הכול עליתי על מונית ונסעתי אל רופא
המשפחה שלה. הוריתי לנהג המונית להמתין לי וצעדתי אל דלת הבית.
המתנתי ליד חלון חדר המגורים עד שהבחנתי במישהו צועד בעומק
הבית. עמדתי מול הדמות הגברית וחשפתי שיניים. פשטתי זרועותיי
וקפצתי אגרופים, נשמתי נשימות רעות וסימנתי לאיש לגשת אל הדלת.
הודעתי לו שסמכותו הרפואית לא נחוצה עוד. הוא פלט התנצלות
מהירה וניסה לשוב אל תוך המרחב המוגן. איימתי עליו במבטי,
כמיטב יכולתי, והלכתי משם. כשעצרנו מול הבית עזר לי הנהג להביא
את המצרכים אל פתח הבניין. הנחתי את הדברים על השיש במטבח
והתיישבתי על הרצפה. האוויר בער מחוץ לבית. צבא האל לחם את
היום. הילידים סבלו בדממה. שעות מעטות הפרידו בינינו ובין
מלכות שמיים. שוחחנו על הפחד, על קלות הדעת, על המזון והכסף.
בערב בא אחי הצעיר ואשת חיקו. אכלנו מזון שהתקינה אמי ביזע
דמעות. בתום הארוחה שתינו מעט תה. ויהי ערב, ועננו המלך בעת
קוראנו. ויהי לילה. ערב שבת מלכה.
בתום הארוחה לקחו אותי אחי ואשתו אל המסבאה האהובה עלינו.
שתינו משקאות מרים עד שירדה השבת לחלוטין על הארץ. כשהייתי
שתוי מספיק לקחו אותי בחזרה אל הבית. נטלתי ארבע כמוסות
פרוטיאזין וחלמתי את אבי בשחור לבן. ויהי חושך. ויהי בוקר. יום
שבת. וימותו ילדי עזה ביום השביעי יותר מבכל יום אחר, כי בו
שבת אלוהים, מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות. ויבכה העולם בכי
מר וממושך. יום השבת היה נקודת מפנה בריפוי אמי. נפשה נמשחה
בשמן מלכים ושופטים, גופה הוצל מעומק המים וכעת נראו סימני
חיים ראשונים. מזה שנים ארוכות נטלה אמי כמוסות בזנדוזיאפינים
מהולות חשיש, ערק ואנטי היסטמינים. כל טעויותיה היו טעויות אמת
מרות. משמת אבי נבהלה והופלה למשכב. הגוף רצה מהנפש משהו שנאסר
באזיקים רכים. אמי רצתה לרדת אל שפת הים. פסענו לאט. נשמתי
זחלה ופרחה מעלה-מעלה. צייצה ציוץ עדין, שבקע מלב חרסינה.
הגענו לשפת הים. אמי פשטה בגדי מלכות וצעדה אל המים והסלעים
לאט, ידיה קרובות אל חזה. המים פגשוה נמוך, היכן שרגליה היו
גלויות. גופה צנח אל סלע מים חלקלק ונשמט בתחתיתו. מבלי משים
חיבקתי אותה חיבוק ממזרי ורזה. היא החמיאה לי על מה שיכולה
הייתה להחמיא. ירדתי אל הגינה הגדולה לבית אמי ובהיתי בצמחי
הנוי. עישנתי מה שהיה ברשותי, נטלתי חופן מהנה של הלידול
ולגמתי יין קידוש. גבריאל בכה את הדבש מקרוב ובקול רם. קניתי
כרטיס נסיעה ועליתי אל מרכז ההר. פניתי אל גן החיות. צעדתי
בעקבות האיש הגבוה מילדותי אל כלובי החתולים הגדולים. החיות
בהו בנו ללא הרף. הוא פסע אל גדר המעבר וניתר מעליה אל תוך
איזור השירות. שלף דלי לבן ובו בשר והעניק לי חתיכה גדולה.
ביקש שאכוון לפינות הכלוב, שהחיות מתקשות לסעוד בצוותא. בירכתי
שהכול נהיה בדברו והטלתי את הקורבן גבוה אל החיה הממתינה. אחר
כך המשכנו כאילו כלום.ליד כלוב היענים עצרנו והשתתקנו. נקבה
גדולה צעדה מהר לכיווננו והושיטה את צווארה מבעד לגדר התיל.
אחי הגיש מעט גרעינים לציפור. ביקשתי לסיים את הסיור. כששבתי
לביתי מצאתי את הבית דומם ומוחשך. צלילי נחירה רמים בקעו מחדר
השינה הגדול וגופה של אמי השתרע ללא ערנות במרכז המיטה, נשימות
ואיברים. צפיתי במהדורת חדשות מאוחרת לבדי בחדר המגורים. גברים
רבים מתו באותו היום. הגרילה והייאוש שודרו ללא חן ויותר מכל
אפשר היה לחוש בזעם הכבוש של שדרני המידע ובמוכנותם המיידית
למעול בתפקידם. ויהי לילה. וייבדל החול מן הים ויוחל שבוע חדש
על הארץ. ויהי בוקר. יום ראשון, שבוע חדש. השבוע השני עבר
במהירות. המאזן הכימי בגופה של אמי השתנה לטובתה מדי יום.
תופעות הלוואי הקשות נעלמו וכעת נותרו רק תופעות מעטות אם כי
מורגשות. אמי בישלה את כל ארוחותינו באותו שבוע. שנתה הוסדרה
מחדש והשעות הרבות שבילתה מחוץ להכרה סייעו לה. לראשונה בחיי
הביטו בי קרובי משפחתי כאיש בעל משקל ולא כמטרד פוליטי מוזר.
אני הפסקתי לפצוע את גופי שלי. נתתי לעור לצמוח ולהגליד ואף
ביליתי זמן מה עם אחי ואשתו בביתם הנאה ללא חרדה וכפייתיות.
שתינו, עישנו, הרחנו וצחקנו במשך ימים ארוכים. הם חלקו עמי את
מזונם ואת מנות חומרי ההרגעה שלהם. בוקר אחד עליתי לבדי לקברו
של אבי. בית הקברות להט בשמש יולי הרעה. כלבי השמירה המתינו
בכלובי היום שלהם לשעה טובה יותר. בשעות היום לא איים איש על
המתים המסודרים בשורות. הקברן הזקן בירך אותי לשלום ושאל לשלום
אמי. אמרתי על אבי קדיש ומחלתי לו. הקברן בירך אמן וסייע לי
להביא מים לשטיפת המצבה. הדלקנו נר ומחינו אבק מאבן בסיוע מים
חמים. נפרדתי מאבי בפעם האחרונה והודעתי לו שלא אשוב יותר.
ביציאה מבית הקברות פניתי אל ההר וטיפסתי אל הבוסתן של כיאט
הזקן. בריכת ההשקיה עמדה מלאה במרכז הגן, מוקפת עצי פרי נאים.
פשטתי את בגדיי ונשמטתי אל המים, לא לפניי שתליתי את חפציי על
אחד הענפים. בעודי בוחן את המים הגיחו ממעבה השיחים שני חזירים
גדולים ורחרחו סביב האזור בו תלו חפציי. משלא הריחו מזון עזבו
את המקום. שבתי לבית אמי מוקדם בבוקר עייף ולח. מלאי הטבק שלה
כמעט ואזל. סירבתי לקנות עבורה טבק והותרתי אותה כעוסה ומרה
מול מקלט הטלוויזיה. מקץ כמה שעות נשברתי ויצאתי לקנות לה טבק.
את הימים הבאים העבירה בעישון ובצעדות אל חוף הים. פעם אחת אף
הרשתה לי להזמין אותה לארוחת דגים באחת המסעדות האהובות עלינו.
חגגנו את יום הולדתה באכילה ובסיפור מעשיות ילדות. עד יום
נסיעתי בחזרה לא נטלה אמי כדור שינה אחד. חיפשתי אחר שרידי
גלולות ברחבי הבית ולא מצאתי דבר. כעת אזל זמני. עליי לשוב אל
ארץ המפלט ולסיים את ענייני שם בדיוק כפי שסיימתי את ענייני
כאן, בעיר הולדתי. גם אם הצלתה של אמי לא תעמוד בפרץ, גם אם
כעת, שעה שאני ישוב בשדה תעופה ערבי ומשרבט את הכרוניקה של
תהליך הגמילה מוצאת היא נחמה בזרועות כמוסות זרות, עודני גאה
בכל מה שהשגנו בימים שחלפו. ניקינו מעצמנו מצבורי רעל באומץ.
אהבנו האחד את השנייה יותר מכל דבר אחר. כשעזבתי את ביתה חיבקה
אותי ולא הרפתה שעה ארוכה. בכיתי כמו ביום הארור ההוא בילדותי,
בו נודע לי שאבי מת ברכבו ושריונו נחדר. לא יכולתי לבקש לעצמי
חופשה טובה מזאת, הגם שכעת, ממתין לי סופי שלי, ממנו לא יצילני
איש.