ליד המבנה הארוך, הרפת הראשונה של איילת, היו מפוזרות
חבילות קש. השתרע שם מתחם רחב למדי ושטוח, בין חורשת ארנים
שטפסה על גבעה נמוכה, מצד אחד, בין הרפתות, מצד אחר, שגבל
באורווה ובית אבן בן שתי קומות, עליו היתה כתובת 'קבוצת
אחווה'-בנין שעומד שם עד היום. הוא הוקם עם הקמת איילת, תריסר
או יותר שנים קודם לכן, היה זה מבנה-האבן הראשון והיחיד
ביישוב. שאר הקבוץ היה מורכב בתחילתו מאוהלים, בהם גרו שלושה
אנשים, שלא פעם כללו זוג צעיר ו'פרימוס' זה היה המונח לשותף
שלישי, לא רצוי, לזוג שעבר ל'חדר משפחה'. לא היו מספיק מקומות
מגורים בקבוץ הצעיר...
לאחר מכן נבנו הבתים הראשונים, בני קומה אחת.
  במתחם הזה נערכו לעתים נדירות הצגות.  התיאטרון הגיע
לקבוץ.
   היה זה ארוע חריג ביותר, וכל המשק, ילדים חברים מהשורה,
נשים זקנים וטף התרגשו ונערכו לקראתו, באווירה מיוחדת, של חג.
פעם היה זה התיאטרון המפורסם ביותר: הבימה. פעם אחרת  הגיע
תאטרון אוהל.
  כמובן ששחקני התיאטראות היו מוכרים ומפורסמים בכל הארץ,
דוברי 'מאמע לושן'- יידיש, רוסית, פולנית וכמובן עברית-בדיוק
כמו חברי הקבוץ שגם הם הגיעו מאותם ארצות ומאותה תרבות. היה
הרבה מהמשותף בין השחקנים ובין חברי המשק. אלה העריצו את
השחקנים-מסקין, רובינא, שושנה דואר, רחל מרכוס, ואחרים, נושאי
לפיד ה'תרבות' המתחדשת בארצנו, ואלה העריכו את חברי הקבוץ על
המאמץ ההירואי שלקחו על עצמם: לבנות את הארץ הלא נושבת, ולשם
כך היו מוכנים לנטוש ליום יומיים את מקום מושבם הנוח בעיר
הגדולה תל אביב, ולבוא, מפעם לפעם למקום רחוק כמו אילת השחר,
על ציודם ותלבושותיהם, וזה כלל גם שינה בקבוץ.
  אחרי ההצגה נשארו החברים לשוחח עם השחקנים, ולאחר מכן היו
השחקנים פורשים לבתי החברים וישנים בבתיהם הצנועים.
  הקבוץ היה נחשב אז ל'חלוץ לפני המחנה', וייצג את האנשים
הטהורים, חדורי הלהט המהפכני, האידיאליסטים, שבאו לכבוש בגופם
את הארץ הנטושה, לא פעם במחיר חיי אדם, בגין מחלות כגון מלריה,
או עקב עקיצת נחש בשדות מרובי הקוצים, מכת שמש בחום השדה בקיץ,
ולעתים מהתאבדות בגלל הקושי שבחיים האלה, לאנשים שהיו הרחק
הרחק מביתם וממשפחתם, והגעגועים גברו עליהם, בנוסף לתחושת
הבדידות, החום הבלתי נסבל-בניגוד לאירופה הקרירה, מכוסת הירק
ומרובת הנחלים, האגמים, ממנה באו.
מתו גם מעוד מרעין בישין, תזונה לקויה במשך תקופה ארוכה בנוסף
לעבודה קשה, שלא הורגלו בה; גם בגלל טיפול רפואי מאוחר מדי;
הקבוץ שכן הרחק מבית חולים בעיר הרחוקה, ואמצעי תחבורה זמינים
לא היו בנמצא.
 בקיץ-ובדרך כלל הצגה נערכה בקיץ-היו מפוזרות במשטח הגדול
והריק ליד הרפת ערימות קש, למושבם של חברי הקבוץ; משטח מיוחד
נבנה ממול  מחבילות שהושמו זו ליד זו, ומשטח זה כוסה ביריעת
ברזנט גדולה שעליה תיערך ההצגה.  
  שם ראיתי את המחזה הראשונה שלי:  'המכשפה' לגולדפאדן: הורי
החליטו במחווה נדירה ויוצאת דופן, שהילדה בת הארבע חייבת לראות
את המחזה המוזיקלי הזה, שהגיע למשק, חייבת לספוג קצת
'קולטורה';
  על הבמה קם לתחיה עולם מופלא: אם מרשעת, יתומה שנחטפת, אב
שנודד עד תורכיה לחפש אותה, מכשפה שמעלה באוב, עם אורות אדומים
ומהבהבים, את דמות הבת (צל שחולף מאחורי דלת  זכוכית
חצי-שקופה, מוארת מאחור באור אדמדם מסתורי); היו שם שירה
ומוזיקה, כגון  השיר 'יהודים רחמו רחמו' ששרה מירלה היתומה
מאם, 'בארצות רבות כבר עברתי' שהושר על ידי אביה של מירלה
בנדודיו. השירים היו נוגעים ללב. ישבתי מוקסמת, חלק מהזמן על
ברכי אמי וחלק מהזמן, כמו כולם, על חבילת קש, כשריח זבל הפרות
וגעיית עגל אקראית נישאת ואופפת אותי ואת כל הצופים, והקש
עליו ישבתי דוקר את הרגליים והטוסיק, הגב דאב מישיבה של שעתיים
ללא תמיכה מאחור.
  ההצגה הילכה עלי קסם, בשיריה ובתחפושות והתפאורה שניצבה על
הבמה. האמנתי במירלה היתומה, שנאתי את הקוסמת הרעה שמסתירה
אותה מאביה, והייתי נתונה כולי למקסם ההצגה; כנראה שלא החזקתי
מעמד עד סופה, כי אינני זוכרת איך הגעתי למיטתי. רק בבוקר
התעוררתי והנה אני בחדרי בגן-הילדים.
  שנים אחר כך, באירוע נדיר שוב נדד התיאטרון עד לקבוץ
הצפוני, ועל הגורן, באותו מקום, הוצג, אך בנסיבות אחרות לגמרי,
'בערבות הנגב' של מוסינזון, שעשה רעש בכל הארץ, עם האב -
כמדומתני היה זה מסקין, במבטאו הרוסי הכבד, הזר; כל המעשה
מתרחש במלחמת השחרור-שעדיין לא הסתיימה-בקבוץ שנמצא בלב
המערכה. מסקין היה לבוש כמצופה כקבוצניק בבגדי עבודה
כחולים-אפורים וכובע טמבל לראשו. כך, בבגדי חקי קיבוציים, היו
לבושים גם שאר השחקנים.
  בשלב מסוים יודע האב  שבנו, שהתנדב להוציא את הפצועים
מהקבוץ המוקף באנשי האויב במשימה אבודה, הולך אל מותו הבטוח.
האב, שעקב תפקידו כמזכיר הינו גם מפקד צבאי של הקבוץ, יודע
שאין אחר מלבד בנו לבצע את המשימה; הוא נקרע בין אהבתו לבנו,
ובין החובה הקדושה של המאבק וההקרבה למען מטרה נאצלת: הגנה על
הישוב. החלטתו דומה להחלטתו של אברהם אבינו: להעלות את בנו על
המזבח...
  הבן שנהרג, כצפוי, מוחזר למשק כגוויה,  בחלק האחרון של
המחזה. וליבות כולנו, כל הצופים במחזה, נשבר.
כך קרה גם בכל הארץ. ההצגה היתה להיט.
  שחקנית יפהפיה בלטה מבין השחקנים ה'אפורים', ה'קבוצניקים',
בצמת הזהב שהיתה כרוכה סביב ראשה. (שושנה רביד? עדה טל?).
  ההצגה 'בערבות הנגב' הוצגה במשק במהלך מלחמת השחרור, כנראה
ב'הפוגה' שהושגה בלחימה - אילת השחר היתה במקום מסוכן, בלב
ההתקפות -  ולפני שאנו, הילדים עד כיתה ד', הוצאנו במהלכה
מהקבוץ לחיפה
 שנים יותר מאוחר נדדה והגיעה עד לקבוץ עוד  הצגה אחת, 'בני
ערובה', אך זו כבר הכניסה אותנו לעולם המבוגרים ובעיותיהם;
כיוון שהצגות היו כל כך נדירות, הורשינו על אף גילנו הצעיר,
לצפות בה. ההצגה היתה רצינית וכבדה. זו היתה האחרונה בהצגות
שהוצגה למיטב זכרוני על הגורן באילת השחר.


הצגת התיאטרון הראשונה שלי           9.1.2017