יום ראשון של חורף אפור,
הנדנדה מתנדנדת מיותמת מצחוק ילדים
שבילים אפלים של ערפל אפור,
משתרכים בין הרחובות כמו נחשים גדולים משונים
בבתים האטומים סגורות הדלתות,
ושקט מהדהד סביב בין הקירות
זמן הוא דבר גמיש שהולך אתנו בקצב שאנחנו הולכים איתו
בין השמיכות החמות הישנות,
מול התמונה שתלויה שם עוד מימים אחרים
תקתוק המחוגים של השעון המעורר שלא מעיר איש
רדיו עצל שולח קינות רפות אל האוויר הרטוב והקר

הארמונות רחוקים מאוד זה מזה,
ויש בהם מנגינות שונות
שניהם סגורים על מנעול ובריח,
וסכר מים שחורים וקפואים מקיף אותם

הלבבות הקפואים בוכים בחשכה כשהשחור הכה כבר לבן
עיר ללא אזרחים, כולם חיילים, ובכל פינה יש אנדרטה
מבני ציבור גדולים וחזקים מתנשאים דוממים,
ומטילים צל קפוא על הרחובות הריקים
אדם הולך לאיבוד בין הרחובות,
אין לו לאן ללכת.