"והיא המתינה לאותו מלך, אותו גבר שכבש את ליבה, את ייצרה, את
גופה, שלקח לעצמו מפיסת הירח השפויה בתוכה. ההודעה לא אחרה
לבוא, ממש בזמן, כבר מליל אמש ליבה היה עצוב ומוכן, היא כבר
ידעה שהוא מתרחק עוד מכאן, כבר הרגיש כמו אלפא, את ריחו
שהתפוגג בתוכה וכבר לא היה ניתן, לומר משהו אחר, לשכנע, להסביר
את עצמה בפניו, כלום לא השפיע עליו. שהרי הוא ידע מלכתחילה,
הוא הרגיש והריח את נפשה הצורכת, לטרוף ולא להוכיח, רק לשם
העניין, לשם הצורך שלה החייתי, הבלתי מרוסן, כך ידע הוא כבר
מזמן. הוא בחר לא להתמודד מול אותם איתני הטבע שבעצמו הוא
מכיר, הוא בחר ללכת ממנה, לבד אותה להשאיר. היא דומעת ללא
הפסקה, מחפשת מילוט, ליבה היה עצוב ושמוט. היא חסמה אותו בכל
מקום אפשרי כדי לא להתפתות, להגיע אליו, גם לא לנסות. דרכיהם
הסתיימה בנימה קשה וחותכת, כל כולה התפרקה, כבר לא נושכת, את
שפתיה, כפי שנהגה לעשות בעצבנות, היא נשברה לה, פשוט. תמונות,
זיכרונות, מילים, הכול נחרט אצלה כמו קעקועים. מה זאת אומרת
שהיא יותר מדי בשבילו? מה זאת אומרת שהיא לא הייתה אלילתו? איך
זה ייתכן שהיא מורחקת מהממלכה? מה כבר רע כל כך היא עשתה? וכך
עברו להם יומיים, הרבה מחשבות, חלומות וסיוטים, להגיד כך שלום?
לשבור כך את הכלים? אינה מבינה, אינה מקבלת הסבר, קטנה היא
מלהבין את האחר. מלכה נבונה היא, מיוחסת, אבל מה זה עזר לה
כשרצתה להיות עוד איתו במרפסת? בשום תואר, או בשום מעמד, לא
תחזיק אצלה בכוח אף אחד. ואם הוא החליט שהיא יותר מדי מועדת,
פוחזת, פזיזה, אינה מתייחסת לשום דעה, בטח לא לשאול את דעתו,
בטח לא לקבל אישור ממנו, והוא ידע. הוא לא קיבל אותה כמו שהיא,
למרות שהיא קבלה אותו בשיא, הנפילה, ההשפלה, כשהוא נמצא אי שם,
לא במעונו, קבלה גם קבלה היא אותו. הקשיבה למצבי רוחו המשתנים,
הרגיעה לו את הרוחות והשדים, אבל הוא שכח. אולי לא שם לב. אולי
פשוט החליט כך. להתרחק ממנה, להגיד לה שלום, לתת להבין שכל
הפנטזיה הזו הייתה רק חלום. ולמה היא התעוררה מאותו חלום
דומעת? ולמה את קולו הגברי כבר אינה שומעת? ולמה ובכלל, ומאיזו
סיבה, היא נאלצה לעזוב את הממלכה, נאלצה להיפרד מהטוב שעטף
אותה אז, למה בכלל הכול היה מהיר ונועז? הרבה שאלות. ללא מענה.
היא נותרה דמומה, פעורת פה, שקטה, נאכלת מבפנים, מחייכת מבחוץ
ובוכה בתוך החדרים, המובילים אל הלב, עדיין כואב, כותבת
ויוצרת, מוצאת הסחות דעת, ועדיין תמונתו בה נוגעת. קשה לה.
אינה נרגעת. הוא כבר רחוק, הוא כבר מחק, הוא גבר חזק, היא לא
חשובה, קשה לה להבין, לא יכולה להסכים, שהרי הרבה רוצים רק
לשוחח איתה, אפילו רק תמונה שלה להביט, גברים שנראים טוב רוצים
בה לגעת, ללטף, אותה להצמיד. אך רק עליו היא חושבת, כמעט
נגמרת, והוא? בטח כבר שכח בכלל מי היא? עד כמה היא בוערת. בלי
לומר שלום, בלי לומר אפילו תודה שהיית בשבילי, הוא הלך. המשיך
הלאה, היא כבר לא מעניינת אותו, כבר לא. ואיך אפשר עוד להאמין?
ואיך אפשר להיזהר לא להיפגע? זה בלתי נמנע, זה בלתי נמנע".