אמא נמנעה מליטול תרופות כל ימי חייה. כשהיה הרופא רושם לה
תרופה, היתה ניגשת לבית המרקחת, מוציאה את התרופה ובבית היתה
הופכת והופכת באותיות הקטנות ונחרדת ממה עלול לקרות.  נהגה
להקריא בקול את התוויות הנגד ובסופן מכריזה שאין לה כל כוונה
לקחת את התרופה.  הם השתגעו לגמרי. היתה חותמת מחשבותיה תוך
שהיא מכניסה את הקופסא ל"מגירת המוות" בה היו עשרות חפיסות
חדשות מחכות שיפוג תוקפן. היתה מבריאה די מהר. לכל מחלה אורז
לבן ותה היו התרופה המנצחת.
כבר ארבע שנים שהיא שלובת זרוע עם אלצהיימר. חמישה כדורים
בבוקר וארבעה בערב. היא עדיין מקריאה בקול כל מה שנמצא תחת
ידה. ארבע שנים שהמילים חסרות משמעות. ארבע שנים שהניצוץ
בעיניים הולך ודועך.  ברגעים בודדים של הבנה היא בוכה בכי
גדול. נטולי חבל הצלה אנחנו מצטרפים אליה.
שלוש פעמים בשבוע אני חולמת שהיא בולעת את תכולת מגירת המוות.
בכל בוקר אני מצלצלת לשאול אם הכל בסדר והכל עדיין ממש, אבל
ממש לא בסדר.