אני אלרגית לאבק ולפרחים. אל תיעלב כשלא הסכמתי לקחת אותם. לא
רציתי להעליב אותך על ניסיון ההריגה הזה שלך. הבלגתי כי בכל
זאת, היו לך כוונות טובות. וגם אם לא, רצית להצטייר בעיני כאחד
שיש לו כוונות טובות, וזה מצטייר בעיני כמקסים. חגגנו כבר שני
ימי הולדת של כל אחד יחד, ועדיין לא אמרת לי שאתה אוהב אותי.
אמא לחצה "מתי חתונה?" חברות לחצו "נו, שיציע.." הן לא מכירות
אותך, אתה צריך את הספייס שלך. עוד יום, ועוד יומיים, ומחר זה
יקרה בלי לחץ. יום אחד, אני יודעת. ובאמת מאז שאמרתי לך שאני
בהיריון יש לי הרגשה שזה יקרה כל יום. אני מדמיינת לי במיטה כל
לילה איך תגיד לי כמה שאתה אוהב, שחיכית לרגע הנכון, שאני הדבר
הכי טוב בחיים שלך, ואני מצטנעת :"דיי, תפסיק" ומחייכת. בזמן
האחרון אתה יותר אכפתי, יותר דואג. חושב יחד איתי על שמות "אם
זו בת דניאל, אם זה בן אז אלעד" מדבר בהתרגשות עלי, עלינו, עם
אחותך בטלפון.
יש בינינו משהו מיוחד ולא מוסבר, אתה חייב להודות. מאז שהכרנו
ידעתי שנהיה יחד לעד, זה רק עניין של זמן.
זה יום שבת בערב, נעים בחוץ ואתה מציע לטייל קצת. אתה לוקח את
ידי בידך והחמימות  עוברת אל ידי ואחר כך לכל גופי. "רציתי
להגיד לך משהו", הוא עוצר ואומר. "כן?" אני נרעדת. "חשבתי על
זה הרבה, ו... אני רוצה שנתחתן". צמרמורת עברה בי. חשבתי על
הרגע הזה יותר מדי זמן ועכשיו כשהוא הגיע אני נרגשת מדי אפילו
כדי להוציא מילה מפי. "עכשיו עם התינוק והכל.. הוא צריך משפחה
אוהבת ותומכת, לא?" הוא חייך. "כן" אני עונה ומחייכת חזרה.
האושר בגופי היה כל כך עילאי שהיה קשה להסביר זאת במילים.
האהוב שלי, כל עולמי, מתחתן איתי. הכל כל כך מושלם. עכשיו אני
רק צריכה להשיג תינוק באמת, והכל יסתדר. יהיה כל כך מושלם. אני
אוחזת בידו ואנחנו ממשיכים לטייל.