המילים שאני כותבת
נחרטות על הדף,
כצריבות
על פני עורי.

להן יש את החופש,
שאין בי,
להתערטל כילדה
במרחב הביניים
שבין הכמוס
לגלוי.

רק הן יכולות
להלך יחפות
על אדמת גופי,
ולחוש בַּלָּבָה הגועשת
מתחת לפני השקט.

רק מתוך הקיום שלהן
נברא לי ממד-חיים,
שבו אני נושקת לאמת,
מוכרת לעצמי,
מרקדת
בין הזכרון
לרגש השמור,
שהם אני.

למילים שלי
חיים משלהן.
הן תרות אין-סוף
אחר עיניים
שיהיו להן עד,
ויאפשרו להן
לזלוג
אל עולם החוץ,
ולי-
להגיח
אל אוויר העולם,
ולהתקיים
מתוך עצמי.