אור לבן ממנורה בודדת ומתנודדת בחדר החקירות האיר את פניו.
בינו לבינו כבר התחיל להתערער, ובתכלס, מי לא היה מתערער אחרי
חצי יום בחדר חקירות. עינו השמאלית מתנפחת מכאב, ובקרוב תמלא
את כל פניו בכאב הכחלחל שגדל וגדל. מולו השוטר הרע עם פנים
אדומות, חם וכועס אחרי יום עבודה לא קל בכלל. "בוא נחשוב על זה
אחרת" הציע. "נהפוך תפקידים. אתה תהיה השוטר הרע, ואני אהיה
מאיר התמים שפוצץ שש-עשרה אנשים. אני אשב עם פרצוף של מטומטם,
ואגיד שאין לי מושג ואני לא יודע כלום, ואתה תמצא פתרון, ותגלה
איך לעזאזל הגיעה הפצצה לתוך התיק שלך." מאיר לא השיב. "מי שם
את זה שם? אתה, אמא שלך, הגמדים הקטנים בבית. מי?!"  למאיר לא
הייתה תשובה. הוא לא חשב כל כך על אחת, והאמת היא שהוא לא כל
כך הקשיב לשאלה שהמשיכה להתעופף בחדר בלי מענה. ראשו פעם מכאב
כל כך חזק עד שהקשה עליו לחשוב. הוא ניסה להיזכר, באמת ניסה,
אבל לא היה שום מצב שיכלו לשים לו מטען בתיק. השעה הייתה
מאוחרת והשוטר הרע  שנעשה עייף העיף כיסא על הקיר וטרק את הדלת
מאחוריו. אם לא הייתי מרוכז כל כך בראש הכואב שלי אולי זה היה
משאיר עליי רושם.אבל הראש פעם חזק. הוא ישב שם בחדר ונזכר
לפרטי פרטים בכל שלב באותו יום מאז שארז את התיק, עזב את הבית
ונסע לשדה התעופה. הוא זכר שכשארז את התיק היה עייף, כי באותו
בוקר התעורר מוקדם לאחר שבאותו לילה הלך לישון רק בשלוש לפנות
בוקר. הוא לא הצליח לעזוב את הבית של גפן שרצתה כל כך שיישאר.
חשבתי עליה במונית. התיק נח לי על הברכיים. אני זוכר גם את
הכאב המציק מהדפיקות הקטנות של הראש בחלון. התאמצתי לישון ולא
הצלחתי ממש. התעוררתי הרבה. בין ניקור לניקור תהיתי אם הגעתי
ולפעמים חשבתי על גפן.כנראה גם חלמתי עליה. התיק היה עליי,
והיד שלי הייתה עליו, אף אחד לא נגע בו. כשירד מהמונית העיר
את עצמו. הוא הוציא בקבוק מים מהתיק, הרטיב את הפנים, שפשף את
העיניים עם שתי אצבעות והחזיר את הבקבוק. בכניסה לשדה היה
בידוק מעאפן כזה, כאילו רצו שיהיה אבל לא ידעו מה לעשות אז
הציבו גמלאי זקן נחמד ומעופף בכניסה למבנה. פתחתי קצת את התיק
לפני שהגעתי לשער כדי שהידיים הרועדות של השומר לא יהפכו את
הבדיקה השטותית הזאת למריחה של שעה. הגמלאי העיף מבט קצר על
התיק, ראה כמה שהוא מלא וויתר להסתכל לעומק. חבל. אולי אם היה
בודק יותר טוב היה יכול לחסוך ממני את כל הבלאגן הזה, הכל היה
יכול להיגמר שם. הצער היה משותף לשניהם. בזמן שמאיר שלנו ישב
על הכסא בתא הסגור, הגמלאי החביב והמעופף ישב בביתו ללא עבודה
ועם ערמת רגשות אשם שהגיעה עד הראש. בצדק. אם היה בודק את התיק
שם, אולי מאיר לא היה ממשיך איתו פנימה, ולא היה מניח אותו בין
כל האנשים האלה. הייתי מעדיף שהיה קורא בכניסה לחמישה מאבטחים
שהיו מפילים אותי ומשתקים אותי לרצפה, מאשר לחזור מהשירותים
ולראות את כל האנשים האלה מתפוצצים. "חשבת על זה?!" צרח השוטר
עוד מלפני שנפתחה הדלת. הוא פרץ לחדר רענן, ומעט יותר מסודר.
אחרי שנזכר וחשב על הכל, לא הייתה תשובה יותר טובה לענות מזו
שהקנתה לו אגרוף אחד לראש. יש רק תשובה אחת ברורה לכל העניין
"כן. אלה היו הגמדים". הכאפה שבאה בעקבות התשובה עשתה לו צפצוף
באוזן "מה אתה חושב? שאני נהנה להיות פה ככה? שאלת שאלה,
ועניתי לך תשובה, אם תמצא תשובה יותר הגיונית, תגיד לי, כי
באמת שאין לי קשר לפצצה הזאת, וכבר אין איך לעזור לך". השוטר
הרע כבר היה בקצה גבול היכולת. הוא בעט את מאיר מהכסא ויצא שוב
מהחדר. כל ראשו הכחול נצרב מהמגע של הרצפה. הוא רצה לקום, אך
בשביל זה היה צריך כח. הוא הצליח להתהפך על הגב, ולהרים את
הראש כדי לוודא שכל כולו עוד שם. בקצה מבטו ראה שלוש דמויות
קטנות קופצות מכיס הג'ינס שלו, ועולות לו על הבטן. המזוקן
שביניהן התקרב עוד, ונתן לו כאפה מצלצלת. כאילו שרצה לאזן את
הצפצופים מהכיוון של האוזן השנייה  "פעם אחרונה שאתה מלשין
עלינו, שמעת?". השלושה קפצו הלאה ונעלמו.