•התמודדות האדם ע"י מנגנון ההדחקה, מקוטלגת על פי פרויד כ"דרך
בוגרת" לשרוד משברים טראומתיים בחייו- הדחקה של מחשבות או
זכרונות העלולים לעורר באדם רגשות קשים איתם לא יוכל
להתמודד(התמוטטות נפשית/ 'פירוק')•
בהייה ממושכת בחלל החדר
תזכורת יומית לכך שהכל מיותר.
טעם החיים צורב לי בלשון,
תערובות מרכיבים לבנים נכנסים לי למוח דרך הסינפאסה ומכסים
עננים אפורים/
אופוריים מעט, דיספוריים כמעט;
בזמן שאני תופסת לי כדור של צמר גפן ומתחילה לרחף בין ערכים
בויקיפדיה ו50 תיקיות במחשב שפתוחות כבר שבועיים "רק למקרה
ש..".
הרוח נושפת עליי בכדי לוודא שאני עוד 'חיונית',
אני דואגת להרגיע אותה בכל 108 פעימות ואפילו להתעטש כשאין לי
זמן לשיחות חולין כי אני עסוקה בלברוח מהייאוש של עצמי;
כל כך הרבה רוח ועדיין אין לי אוויר לנשימה.
כאן ברקיע השמיני של אטמוספירת הבדידות,
אפילו הענן שלי התפזר על חוטי צמר רקומים שמכוסים בכתמיי דם
דהויים מקורס המקרמה.
מספרים זוגיים מרגיעים אותי
פריטים שמונחים ישרים במקומם;
כשאני חוטפת התקפי פאניקה
נמצאת בסכנת נפילה
כפתור המצוקה היחידי שנלחץ הוא של הטלוויזיה.
קולות הרקע הם חברה בטוחה שלא דורשת, לא שואלת;
קופסה שחורה שמרימה ווליום ומנמיכה ציפיות/
נטולת מבט מהול באכזבה-
לא אכפת לה אם אני חיונית
או אם רואים בכלי הדם שמתווספים לי מתחת לעפעפיים שאני מתה
מבפנים.
הכל מיותר כשהגוף שלך תוקף את עצמו והורס את השכבה היחידה שאי
פעם הצליחה לזהות אצלו סדקים; אך לא ניצלה את העובדה בכדי
להכות בהם חזק ולחכות שיתמוטט.
הכאבים הפכו לבני בית, בתחלואה של חוסר רצון כללי להכרה בצד
המודע של חיי;
הכל יהיה בסדר
תכף ירד שוב השלג מעננה אפורה,
אוכל להניח את הראש על מעטפת צמרירית של דופמין ולהמשיך לבהות
בחלל. |
