"כשבספינת חייה נתגלה החור, היא הופתעה והחלה להתמודד, לנסות
לאטום, לסגור...זה לא היה פשוט, היא לא הייתה רגילה להרגיש
טובעת...רק את קולו "אימא", הייתה שומעת...חוסר ודאות, אינה
מבינה כיצד זה קרה? היכן טעתה? עדיין מושיטה את ידיה, מגנה
עליו בגופה הקטן...שום דבר לא ישבור אותה כאן...במחלקה הזו,
שהילדים לפעמים הופכים למלאכים...היא יושבת וממתינה...מנסה
לכסות את החור שנפער..."לעולם לא מאוחר"...אומרת לעצמה...חזקה
ועיקשת מחזיקה היא את הספינה...אוטמת במו ידיה את המים שכמעט
כיסו את כולה...אבל היא נלחמה, ולא עצרה...
היא הרגישה שספינת חייה כמעט טובעת, הושיטה את ידיה עוד להציל,
לגעת, לבקש רחמים...בלעה עוד מים...נחנקה ועדיין נלחמה במעמקי
הים, כדי להציל את הילד שלה שוב פעם...לא לוותר, להתגבר,
להתמודד.. עם הקושי.. מותר לפחד...הכול התחיל ביום בהיר, ללא
הודעה מראש....והספינה החלה לפלוש למקום לא מוכר, לאזור לא
שלה...כלום לא היה ברור לה...במוחה הדהדה המילה
גידול...והספינה החלה בטלטול...שנים ועדיין משיטה את הספינה עד
עתה...כשהיא שוב מתחילה להתפורר..  לטבוע...והיא מרגישה שוב
בטיטניק משלה, אוזנייה כבר אינן מסוגלות לשמוע... בולעת שוב
מים...מביטה לשמיים...מרימה את קולה כשופר...תוקעת.. את
ייסוריה...מבקשת מבורא עולם  שוב...להציל...לשלוף אותה ואת
הילד שלה ממעמקי הים...כדי שיוכלו שוב
לצוף...בעולם...לחייך...לשכוח מעט את העבר.. ובינתיים היא חיה
בעבר...בתוך טיטניק חייה - בהווה...