בנגלה יש מן הנסתר, החשוך.
בין פוטוני האור נגלה החושך.
אני מתבוננת בצמחים באדנית דרך וילון לבן חצי-שקוף, רואה את
צילם כל עוד שמש בשמים.
משב רוח קיצי נושב מהחלון ונפשי יוצאת אליו כמו אבקני פרחים.
בחצר למטה, ממול, שני חתולים רובצים בחול שוקטים ולפתע תן
מופיע, חולף ביניהם מעולם אחר
והם בשלהם, מציאויות מקבילות.
הבחירה החופשית הווה במרווחים שבין לבין ;
כל עוד העיניים מניחות לאשליה-יודעת-כל שאומרת "זה כך",
כל עוד עיניים אחרות, עיני חושך, מקשיבות-מגששות בתדרים ובמה
שביניהם.
רצוני ינוע בעדינות וענווה כאשר המראות שלעיניי יימסו
ואדים יעלו לבשר בשורת לידתם של היפוך ושינוי צורה.
איך אראך דמות פנימית ואת חסרת דמות?
ועיני החושך לוחשות : הנך נוכחות נושבת ;
והשליח מבאר : שהיא קיימת והווה ואור השמש לא מאירה והיא נושבת
- כמו נכונה להיות בית ובו בזמן להיות תנועה כעין הרוח
הנושבת.
שירי 18.7.17 |