"סינדרלה הייתה יפה, חיננית, טובת לב ותמימה...היא הרגישה שכל
העולם נגדה.. היא לבשה את מיטב בגדיה, ארזה מזוודה קטנה עם מעט
בגדים ועזבה את ביתה אל יער הקסמים...שכבה ליד עץ של תפוחים
אדומים והרעב התחיל להציק...הבטן החלה לקרקר...תפוח ועוד תפוח
והיא אכלה מהר...החושך עטף את היער הקסום וסינדרלה נרדמה עטופה
בגלימתה אשר בצבע חום...השמש החלה לזרוח, עיניה היפות נפתחו
לרווחה...מביטה אל הגבר שהגיח מולה..." מה את עושה כאן ילדה
יפה? את מחוסרת בית אולי? צריכה עזרה?" סינדרלה נדהמה מקולו
המהפנט...היא לא ענתה בהתחלה, היא הייתה חסרת ביטחון בהחלט...
"אז מה ילדה יפה, למה את כאן?" שאל הוא והביט בשפתיה הבשרניות
שנעו ברטט לא מכוון..."אממממ, פתאום החלה למלמל, יש לי בית,
אבל...," הוא לרגע התבלבל, גבר יפה תואר , גבוה, לבוש חליפה
שחורה, "בטח הוא בן 30" חשבה לעצמה.
הוא היה זאב בודד, הוא לא ממש התחבר, הוא היה חשדן, בקושי
דיבר...אבל כשהוא ראה אותה, נערה חטובה, עיניים גדולות ושפתיים
מיוחדות, הוא הרגיש כמו באגדות...והוא דיבר, והוא סיפר לה את
כל סיפור חיו, והיא הקשיבה בקשב רב, ואחר כך היא סיפרה לו כמה
מאסה בחוסר האהבה שנטמע בליבה העצוב, אחיותיה החורגות, האישה
החדשה והאבא שהיה כל כך אהוב...אימה נפטרה והכל נקבר בתוך
בועה, לבד ביקום, הרגשה של כלום...והוא הקשיב, הוא לא קטע את
דבריה, לבו התרחב בכל פעם כשהביט עליה...הוא הושיט לה את ידו,
ליטף את שיערה הארוך והחלק...חייך ולקח אותה אל מעונו
הענק...סינדרלה הייתה בתולה כשפגשה את עם החמודות...והוא ידע,
והוא לא לחץ או ניסה לשכנע...הוא המתין בסובלנות...זאב
שהתאהב...כך הוא הרגיש...כך הרגישו כולם סביבו...והוא נתן לה
את לבו...סינדרלה באגדה אחרת, יותר משופרת...והם נישאו תחת עץ
התפוחים...ללא אורחים...רק הוא והיא באגדה חדשה...נסיכה
וזאב...שבכל יום יותר אותה אוהב...והיא התמסרה מרצון, מהלב
השמח והמלא..."אותך תמיד ארצה" אמר ונשק לה ברכות...חיוך גדול
של שמש זורחת התפשט בגופה...והם נותרו מחובקים עד הזריחה..."