...אני חושבת שהיום בכל זאת אעשה את הצעידה הזו מסביב לקבוץ.4
קילומטר. כמה זמן אפשר להסתתר בבית, כמו איזה עכבר...  מה
שיהיה יהיה.
  אני מסתכלת החוצה בחשש. כבר קצת יותר קריר, השמש כבר מתחילה
לרדת לשוליים, אף שעוד חם מאד, תחילת אוגוסט, שבע בערב, כבר
מזמן לא זזתי... זה לא בריא אפילו, אני חושבת, להסתגר כל היום,
לקרוא עתונים, לראות טלוויזיה - כל היום, ועוד יום, ועוד יום,
כמו בתוך ענן או בועה. בטלוויזיה ברברת אינסופית של מומחים
בפרוטה;  ו...לשמוע את המטוסים שלנו, כל היום, חגים מעל הקבוץ,
מעל עזה, והבומים הלא נגמרים שלנו, שלהם, בעיקר שלנו. והעשן
המתרומם שם, אנחנו מפציצים את עזה,,, הצילומים מעזה... כבר
נראית כמו ברלין בסוף מלחמת העולם השניה: אינסוף גלי חורבות
היכן שקודם היו בתים ורחובות... איפה כל האנשים, הילדים,
הנשים...
   לא הייתי רוצה להיות בצד שלהם, אני לא יכולה שלא לחשוב
בפעם האלף. איך הם מרגישים שם, בכלוב הקטן והסגור הזה, עזה...
- זה כמו גשם, אני עונה לכולם ששואלים על המצב, כאן, באיזור
שלנו, בא והולך. כל שנה שנתיים,
  ...אולי כבר סוף סוף תתחלף הממשלה הזו.  כרגע, אין שום
סיכוי שיקרה משהו שישנה את המצב . לא עם ההתנחלויות
האלה-50.000 התחלות בניה בדיוק אחרי שמסכמים על חזרה לשולחן
המשא ומתן. וככה כל פעם מחדש. איזה סיכוי שפה יהיה שקט, ככה?
גם אני הייתי עושה בלגנים, אילו הייתי הם... מסכנים. בסך-הכל.
אבל קודם שיסדרו את העניינים שלהם ביניהם לבין עצמם. כל
הבחורות הערביות האלה שמוכנות להתאבד על מזבח העם... ובעצם
האמת היא - שבדרך כלל הן עושות זאת מחוסר ברירה: הן מוכרחות
למצוא מפלט מהמשפחה שלהן הלוחצת עד מוות, המפחידה אפילו יותר
מלהיות שהידה, מלהתאבד למען האיסלם - כי 'אחרת האחים שלך יהרגו
אותך בלילה, ישרפו אותך, יחנקו אותך, כי היה לך חבר, כי ראו
מישהו מחייך אלייך ברחוב, או כי היה  נ ד מ ה  למישהו מהגברים
האלה במשפחה שמישהו חייך אלייך...   כי מישהו סתם המציא שראו
אותך מסתובבת רגע ברחוב'  איזו זוועה. עם מי אנחנו רוצים לדבר
כאן...  יאוש. לא רואה איך אפשר למצוא מוצא.
  אני אלך לעשות סיבוב. שקט כבר שעה. לשחרר קצת את הגוף,
לנשום קצת אוויר ולראות נוף דרך גדר המערכת האפורה כל כך,
החלודה, עם העמודים הגבוהים והשחורים האלה לארכה, כל 20 מטר;
אפילו את הפרגים שהעיזו לצמוח בתוך הגדר לפני 4 שנים, כל כך
הרבה, כל כך צפוף שיצרו ממש מרבד אדום, שאפילו הדבורים באו
לאכול את האבקה שלהם-הרי אין להם צוף; איש לא ראה מעולם דבר
כזה: דבורים באות אל הפרגים. אצלנו הן באו. זהו. אין פרגים.
כבר שנים מרססים והורגים אותם בתוך הגדר. אין להם סיכוי. כבר
לא נובטים אפילו. הכל יבש. קצת שמחה אדומה - אמרו לי שמוכרחים,
ששיחים שגדלים בתוך הגדר נעשים גבוהים ועציים ומסתירים. אבל
כאן זה פרגים, עדינים, נמוכים, קצרי מועד... חס וחלילה שלא
יסתירו את האויב שאולי מעיז להתקרב בלילה לקבוץ-האמת- לרוב
גנבים קטנים ומסכנים וחסרי כל שבאו להסתנן דרך הגדר הזו בשביל
לגנוב כמה מגבות מחוטי הכביסה, או מחשב, או...משהו. כדי
לאכול... להרוויח כמה גרושים... הם כל כך עניים, מאז שסגרנו
להם את הגבול ואת העבודה בישראל... מתים מרעב, אבל באמת...מה
קורה עם ג'מיל מהחשמליה, מוחמד מהגינון אמין מהגרג', שעבדו כאן
כל כך הרבה שנים וסמכתי על כל אחד מהם, גם כשנשאר לבד בבית
לצורך תיקון חשמל או משהו, ששום דבר לא ייעלם מהבית. אף פעם.
(יותר משאני סומכת על חברי הקבוץ, חלקם לפחות...),
  אם אלך ויהיה צבע אדום אני אשכב שם בצד ו...בכל זאת, אין
הרבה סיכויים שיפגעו בדיוק בי...אבל לא, לא היום, כרגע היה בום
חזק, כל הבית הישן שלי רעד;  כל כך הרבה בומים עצומים;  ואם
יתחילו לפול חלקים מהתקרה הישנה בת ה46, עלי, ועכשיו, ממש רעם
חזק, ועוד פיצוץ עצום - בלי שליטה אני מכסה את האזניים
ומתכווצת גם בתוך הממ'ד, בפינה הכי פחות פגיעה שלו; ככה היה כל
הלילה שעבר... ליד הבית של רחל. היא לא הרגישה-המשיכה לישון.
למחרת מצאו שם בור; נפל שם קסאם ולא התפוצץ אבל עבר הלאה ושבר
חלון אצל אלי שבדיוק לא היה בבית. רק עשה שמות בבית שלו...
  ושוב צבע אדום... במדרכות אין איש. לא. אני אחכה שירגע כבר.
תזכרי, אני אומרת לעצמי, את הפעם ההיא שזה תפס אותך ליד
הלול-קילומטר מכל בית בקבוץ, וחשבת לעצמך: לשכב כאן, על הכביש
באמצע שום מקום? אבל כן, זה מה שעשית. בדיוק.  איך התעופפו כל
הצפרים באחת, עשרות צפרים, יונים, דרורים - התרוממו באחת
מהגג-פח של הרפת כשהיה הבום החזק הזה, אחרי הצבע -אדום... למות
לבד, אין נפש חיה מסביב, כמעט חושך, הכביש המשחיר אל השמיים
המאפילים, שמתעקל לתוך החושך של הפרדס מעבר לסיבוב, הלול עטוי
הנילון הירוק והארוך לאין-סוף סוגר עלי מצדי האחד והפרדס מעבר
לגדר הקרובה מצד שני. השקט לרגע,,,ובום, ושוב שקט מפחיד...
 אז אולי אחכה עוד קצת עם הטיול הזה שאני מתה לעשות כבר...