ולמרות זאת, הוא עוד זוכר את התחושה.

הוא יודע שהיא אי-שם עוד קיימת, חייבת להיות. עוד מרחפת לה בין
עננים רכים של לבן וכחול, רחוקים ממנו כל-כך. כמה רחוקים? זאת
הוא לא יודע.

כבר שנתיים שהוא מסתובב סביב עצמו, לבו הולם, בועט, מכה ומבעיר
את עצמו לדעת, פעם אחר פעם, פעם אחר פעם.

הכאב הזה הוא כמו מערה חשוכה. מערה שהלוואי שהיו בה דובים
להלחם בהם, או תעלומה מסתורית לפענח בה, או שרידי שלדים של
יצורי-מחשכים שדָרו בה לפני אלפי שנים. אבל לא. במערה הזאת אין
כלום. רק חושך. וואקום. מחניק. וצפוף שם כל-כך. וזה רק הוא שם,
רק הוא.

והכל סגור. ואין חלון לאף מקום. חלון? אפילו עקבות של קרן אור
קטנה לא השאירו את חותמן על האבק המשוטט לו במרחב. עננים לבנים
וכחולים הם כבר רק חלום רחוק. זה באמת היה פעם? הוא כבר לא
בטוח. אבל האם זה משנה בכלל מה קרה פעם? נראה שלא, כי אם זה לא
נותן אפילו קצת מרגוע לאפילה הלוהטת והמכלה, אז מה טעם בו,
בעבר?

ומה עם העתיד? העתיד פעם היה חבר קרוב, מישהו לסמוך עליו. אבל
אחרי שהוא אכזב כל-כך הרבה פעמים, מה טעם כבר לבטוח בו? אולי
הפעם, הוא חשב פעמים כה רבות, משהו ישתנה, אולי הפעם, מעט
אוויר ייכנס בריאות הקודרות, אולי הפעם - יבוא מישהו להציל,
תפתח דלת חדשה לכיוון חדש, חלון, חריץ, חרך, משהו, כל דבר. אבל
לא. זה תמיד אותו סיפור - ההווה קופץ ומסתער על העתיד עם שיניו
החדות ונוגס במה שהוא היה עשוי להיות, מחריב כל זכר לשינוי.

ולמרות זאת, הוא עוד זוכר את התחושה.

היא לא עזבה אותו מעולם, כך נראה. גם אם היא שייכת לעבר, או
לעתיד, או למשהו בכלל שהוא מעבר להכל, היא עדיין איפשהו בתוך,
או בחוץ, או מסביב, או למעלה, או למטה, או מעבר - היא איפשהו.
הוא יודע את זה.

ולא, זה לא מנחם. להיפך. זה שורף עוד יותר, מציק לו בכפות
הרגליים, בקצות האצבעות בידיים.

לפעמים הוא מדמיין את איך שהוא ידמיין את הבריחה שלו. ככה יום
אחד, העתיד יפסיק לאכזב. ההווה ייסוג לאחור. אבל זה לא יהיה
בדיוק ככה. העתיד לא פשוט יקבל כוחות, הוא יודע שהוא זה
שייתן לו אותם. הוא ישכב שם במערה כהרגלו, חבול, שרוט ועולה
בלהבות - אבל הוא יקום פתאום. ככה פשוט. יקום. הוא יאזור את כל
האנרגיה שיש לו. מאיפה יש לו אנרגיה? אלוהים יודע. הוא יפתח את
כף ידו. פתאום הוא ירגיש בה. הוא יזיז את רגליו, הוא ינשום.
מזה שנתיים הוא ינשום. מאיפה האוויר הזה מגיע? אלוהים יודע.
הוא יפתח את הפה ומשהו יצא משם. איזו שירה חזקה, או צעקה, או
איזו קריאה חזקה כזאת. הקירות ירעדו. האבנים יפלו, ימוטטו את
החומות. האור יכנס כל כך חזק עד שעיניו יעצמו מעצמן. אבל הוא
יפקח אותן. הוא יפקח אותן והוא יראה הכל. את כל מה שהוא לא ראה
כל-כך הרבה זמן. והכל יהיה כחול. ולבן. ועננים מרחפים יקיפו
אותו מכל עבר. והתחושה הזאת, התחושה הזאת.

אבל בינתיים הוא עוד פה, שרוע על הרצפה הקרה נאבק לשרידי
אוויר. מדמיין איך הוא מדמיין איך הוא מדמיין.

ולמרות זאת, הוא עוד זוכר את התחושה.