בית א:
אנחנו חיים בתוך מלחמה מתמשכת.
כמעט 70 שנה של יריבות שלא נגמרת.
וזה התחיל עוד לפני, אתה יכול לראות את זה גם בעיניי, הדור
הישן, שנלחם כל חייו על שטח קטנטן.
בית ב:
נלחמים על מה? על דת? שטח? מדינה?
מה גורם למציאות שבה דם הוא שגרה.
ומוות לא פוסח לשנייה, בכל מקום בארצנו הוא נראה.
פזמון:
המלחמה שלנו היא מלחמה בין אנשים שרובם לא יודעים על מה הם
נלחמים.
המלחמה שלנו היא מלחמה בין מנהיגים, שבתוך הקושי את המוות
ממנפים.
המלחמה שלנו היא מלחמה בין דתות, שבעצם הן לא כל כך שונות.
המלחמה שלנו היא מלחמה בין מחנות.
שעוסקים רק בשלילי ולא נותנים לחיות.
המלחמה שלנו לנצח תישאר, עד שמישהו יצא ויפסיק להסתתר, עד
שמישהו יקום ויעשה מה שצריך, במקום לנסות את הצד שלו להצדיק.
שהמלחמה שלנו תסתיים? אפשר רק לחלום.
מי באמת מאמין שיהיה כאן שלום.
בית ג:
יש מלחמות שמלוות בהצהרות, כל מיני פוליטיקאים שזורקים
אמירות.
ומתעלמים ממה שקורה במציאות, מעבירים את שדה הקרב לחדר
ישיבות.
מלמדים אותנו להתרגל לכאב,
מלמדים אותנו שלאויב אין לב.
מלמדים אותנו מה להגיד ולחשוב.
מה נכון או לא נכון, מה רע ומה טוב.
מלמדים אותנו להאמין, במה שלמדנו בבית ההורים.
ולהיות אטומים לכל האחרים.
כי במלחמה הזאת משפחה לא בוחרים.
בית ד:
כל אחד איבד חבר, בן משפחה, מכר או משהו אחר.
כי כל אחד איבד את הזכות להתחבר.
עם מי שהוא לא הוא, מישהו אחר.
יכול להיות שהמוות העוטף שאת כולם מלטף, הפחד לאבד, למלאך
המוות להשתעבד.
נותן לנו גם כח להמשיך ואת מצבנו לכבד.
כי להפוך את המלחמה לעצם זר.
זה להפוך את מציאות חיינו לדבר לא מוכר.
פזמון:
|