שמי הוא דרגש, מאחד היערות שבסביבה הובלתי לכאן
יד מיומנת ניסרה, שייפה, ליטפה ולבסוף אותי קיבעה באחד
הביתנים,
נרגש לקראת תפקידי החדש, חיכיתי בקוצר רוח, עדיין אינני יודע
מהו כלל.
עברו שעות ואותו אומן שאותי יצר ניכנס אלי ניגש, מתפלא אני
חושב אולי בכל זאת עדיין אינני מוכן?
אך הוא ללא כליו קרב מטפס עלי, נשכב ללא ניע במשך מספר דקות,
ולפתע מתחיל לצרוח, באחת שכבת נוזל קר מכסה את כל גופו,
ועיניו מטפטפות.
אט אט אני לומד את אותו היצור ואת התנהגויותיו, כעת יודע אני
שלא מרצונו נמצא הוא כאן,
את משפחתו חיסלו אותם אנשים שבכל בוקר נכנסים ובצעקותיהם
אפילו אותי מקפיאים.
כבר שבוע חלף בכל בוקר הוא קם ובמשך היום מתרוצץ ועושה
כרצונם
בלילה נכנס ועלי נשכב וחוזר חלילה עד הסוף.



הסוף הוא היום,
במקום אבי הגיע אדם אחר
רציתי להתנגד לצעוק בקול גדול לברר איפה הוא יוצרי
אך לא יכולתי.
במהלך הימים הקרובים למדתי שאותו אחד שאת מקום יקירי תפס אינו
שונה כלל מאבי.
התרגלתי אליו, ולאחר זמן קצר שמחתי לקראתו בכל לילה,
בהמשך הבנתי שלאורך היום מכים ומעבידים אותו קשה מאוד, ואני
רק מוסיף על כאבו ניסיתי בכל כוחי להתרכך להיות נעים יותר להקל
עליו ולו במעט את חייו האומללים,
נכשלתי קשה כאבן נשארתי.
היום הבנתי שגם בשבילו הגיע הסוף, אחד אחר מילא את מקומו.
במשך שנים עברו עלי רבים לפעמים מספיק להיקשר
אך בסוף נותר בודד.


היום כבר לא ישנים עלי,
כבר שנים לא הכרתי מישהו חדש, בכל יום נכנסות קבוצות גדולות
ומשתנות,
מביטים אך לא נוגעים, מדברים בלחש מפחדים את הרוחות להעיר,
משתאים הם לא מבינים, אני רוצה לצעוק בקול גדול לספר ולשתף את
שראיתי, לנסות ולהסביר
אך אילם אני.