לבדי בהמון הלכתי לאיבוד,
נפשי התועה בין חדרי מוחי הקודח,
באחד קולות העבר המתעתע,
בשני העתיד קורא לי וחומק.

חסר כיוון, גורר את רגליי בכבדות,
מגשש את דרכי באפלה הקודרת,
מעביר אצבעותיי על אזוב הקירות הלחים,
מנסה למלט נפשי הפצועה מתוך העזובה.

קולה קורא לי לשוב,
לצאת מחדרי חדרים, לחזור אל האור,
קולה שוב נותן לי תקווה,
נפשי יכולה למצוא לה מזור.

עוצר, מתיישב על הקרקע,
מסדיר נשימה, מרגיע את הנשמה,
מקשיב לקולות, מחפש רק אותה,
היא תבוא באהבה, תמחק בדידותי.

הנה היא קוראת לי לבוא,
לחצות חדרים, לעבור מכשולים,
אליה, באוויר הפתוח, לאור יום,
לא סגור עוד בחדר, כלוא במוחי.

מרגיל את עיניי אל האור,
ידי בידה משולבת, בתוך ההמון,
חום ידה מחמם את ליבי,
לא, לא אבוד, בתוך ההמון מצאתי אותה.