הַשָׁנִים כּמוֹ חַלְפוּ לְאִטָם מְעָלַיִיךְ.
כְּמוֹ מְאוּם מְעוֹלָם, בָּךְ לֹא הִשְׁתָּנָה.
רוּח סְתָּיו נְעִימָה,כְּלְטִיפָה לִלְחָיַיִךְ,
תָּו לְתָּו שִׁיר חָדָשׁ, לִכְבוֹדֵךְ מַלְחִינָה.
שׁוּב הַתָּן בָּלֵילוֹת מְיַילֵל בָּכְּרָמַיִיךְ.
זְנָב-שׁוּעָל, עַרְמוּמִי, צֵל חוֹמֵק בָּש-ָדוֹת.
אוֹר חָמָה לָךְ יוֹמָם, יָאִיר מְעָלַיִיךְ,
בָּלֵילוֹת אוֹר יָרֵח, יִלְחַשׁ לָךְ סוֹדוֹת.
וְאָת תְּכוֹל שָׁמַיִם, נְסִיכָה בַּת כַּרְמֵל.
בָּךְ הָרוּח, הָיָם, לוֹבֶן קֶצֶף גַּלִים.
וְעִם בּוֹא רֶדֶת יוֹם, גַּם שִׁירִי מִתְכַּרְבֵּל,
שָׁב נָבוֹךְ אֶל הַשֶׁקֶט, אַט נֵחְבַּא אֶל כֵּלִים.
|