מוקדש לכולכם, דיירי עבר, הווה ועתיד בלב שלי

תראה,
כשקשה לך-
קשה לי.

וכשקשה לך,
אני אעשה את הכל קל. ורך.
מפצים גדולים, חזקים פי אינסוף מההוא שיצר את היקום הזה,
יתפוצצו שוב ושוב,
עד שלא יהיה מושג של "קשה" יותר.

הכוח החזק ייחלש לו, כל המציאות התת אטומית תקרוס.
אלקטרונים, קווארקים, פרוטונים, ניוטרונים, כולם יתאיינו להם.
יגלו פתאום שהם מורכבים מדברים קטנים יותר, רכים, קלים.

רק שלא יהיה לך קשה.


וכשאתה לא בטוח,
אקים לך חומת מגן.
עשויה שילוב של פלטינה ויהלום, בלתי חדירה משום מקום.
ואינסוף לוחמים, מומחים בכל כלי נשק שאי פעם יוצר ושאי פעם
יחשבו עליו, יעמדו סביב סביב לחומה,
יגנו עליה. ואני ביניהם. נעשה אותך בטוח.

וכשאתה חושש, נפיג את החשש.
מפלצות אימים, שדים, ורוחות, ממעמקי הגהינום ומתפתות השאול
אסחב אותם בכוח למעלה,
דרקולה ופרנקנשטיין והמכשפה מבלייר, יבואו להפחיד את המפחידים
אותך.
כשהסיוטים מסיימים לסייט אנשים והולכים לישון, גם להם יש
סיוטים.
את סיוטי הסיוטים האלה ניקח, ואת הפחד עצמו נעטר בהם, ונכה
בשגעון את מה שאתה חושש ממנו.

וכשאתה דואג,
נסדר את הדברים.
סנטה קלאוס על כל גמדיו, צבאות של פיות טובות והג'יני מאלאדין,
כולם ימלאו משאלות ויסדרו את המצב.
שלא תדאג חלילה.
אינסוף רופאים, שרברבים, עורכי דין, שיפוצניקים ופקידים יעמלו
כדי לסדר את כל העניינים. נדאג שיהיה בסדר.

וכשאתה עצוב,
אני רוצה לגייס  ביולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים
ופסיכולוגים, שינתחו את העצב עצמו, וימצאו לו פתרון.
ואינסוף ליצנים ידאגו שיהיה לך שמח.

ובכלל,
הייתי נותן לאלוהים אגרוף עוד לפני שהוא היה מספיק לשאול "מה
לעזאזל אתה עושה?!", שופך טרפנטין על הכל,
ומתחיל לצבוע את העולם עם מכחול בדיוק כמו שאתה רוצה שהוא
יהיה.
אני קצת עקום, אבל בטח תתקן אותי.

אני משתדל לעשות את כל זה,
אבל אהוב ליבי- פשוט קשה לי.
יותר משקשה לי כשקשה לי,
קשה לי כשקשה לך.

רגעים של תמימות, רגעים של אבירות
רגעים של טיפשות, רגעים של מסירות