אני מלקק את הבוץ החום מעל פניה השקטות. מלקק את שפתיה
הוורודות הקטנות. אותן שפתיים שנישקו אותי וסיפרו לי סיפורים
בימים האחרונים.
הכל התחיל לפני שבוע, זה היה אחה"צ שמשי בחורף האפרורי הזה.
שלא כהרגלי עד אז הייתי ער ביום ושוטטי לי ברחובות מחפש מציאות
להרגיע בהן את קיבתי הרעבה. הבחנתי בה בעת שירדה לזרוק את
הזבל. היא עמדה שם ליד הפחים ושקית בידה. הבטתי בה עומדת על
קצות אצבעותיה ומנסה להגיע עם ידיה הקטנות אל ידיתו החלודה של
הפח.
זיהיתי את ההזדמנות. לבשתי את פרצופי הרעב ונעמדתי מולה מביט
בה בעיניים גדולות מחכה שתשים לב אלי. לאחר מספר ניסיונות
להגיע לידית הפח היא איבדה מעט את העניין הניחה את השקית על
הרצפה ונעמדה חזרה על רגליה. אז הופנה מבטה סביב. היא הבחינה
בי והביטה אליי בעיניה הגדולות.
התקרבתי אליה בצעדים זהירים, נעמדתי לרגליה והיא אספה אותי
בזרועותיה ברוך . "איך קוראים לך ?" שאלה אותי. החזרתי לה מבט
שותק. לפתע הסתובבה "אימא אמרה לחזור מייד ולא לטייל בחוץ כי
מסוכן" היא הסבירה לי והחלה הולכת לכיוון הבניין. עלינו
במדרגות ושקית הזבל נשכחה מאחור. בפתח ביתה נעצרה מהססת והניחה
אותי על הרצפה.  "חכה כאן" אמרה לי במבט חמור , "אימא לא תרשה
לך להיכנס". היא נכנסה פנימה וחזרה כעבור דקה עם כוס בידה.
"אתה רעב ?" שאלה והניחה לפני את הכוס. שתיתי את הכוס וליקקתי
את דופנותיה. היא החלה לדבר אלי ולספר לי סיפורים. היא סיפרה
לי את קורותיו של דובי נחמן הגידם. "הוא איבד את ידו השמאלית
לפני מספר ימים בגלל דני המירשע אבל זה לא כואב לו" היא מספרת,
"הוא לא מרגיש כלום כי הוא בובה" היא מסבירה ולבסוף מסכמת
בטון רציני "זה לא משנה לי שאין לו יד, אני אוהבת אותו בדיוק
אותו דבר !" .
כך המשיכה לפטפט ולספר לי על הבובות שלה וגם על חנה הגננת עד
שנשמעה קריאה מהבית. "חמודה! תכנסי הביתה, קר בחוץ וכבר מאוחר.
את צריכה עוד לעשות מקלחת" "אני חייבת להיכנס אחרת אימא תכעס"
היא אמרה לי בקול עצוב , אך לאחר שניה המשיכה בטון מעודד "אבל
אתה תבוא לבקר אותי שוב מחר אחרי הגן נכון ?". היא נשקה לי
לשלום הסתובבה מתחה גבוה את ידה על משקוף הדלת בכדי להתקרב
למזוזה שנשארה גבוה מעליה ולבסוף הפריחה לה נשיקה באוויר נכנסה
לביתה וסגרה את הדלת. "אני כאן אימא" נישמע קולה מבפנים.
המתנתי בחוץ עוד זמן מה בתקווה שתצא שוב אך לשווא.

לאחר מספר דקות הסתובבתי וחזרתי לשוטט ברחובות. התהלכתי זמן מה
ובלי לשים לב הגעתי לחלק בעיר שלא הכרתי קודם. האשפה היתה
מפוזרת ברחובות במקום בפחי אשפה וביוב זרם בחלק מהרחובות.
הלילה כבר ירד כאשר שמעתי נביחות וחבורת כלבים התקיפה אותי.
התחלתי בורח מהם אך הם היו גדולים וצמצמו את הפער במהירות.
שמעתי את נשימותיהם מתקרבות אליי וחומו של הבל פיהם כבר החל
מדגדג בעורפי כשלפתע ראיתי אבן מתקרבת אליי במהירות ועוברת
מעליי רק במעט. יללה נשמעה מאחורי. עוד אבן התעופפה ונשמעה
יללת כאב נוספת מעט לשמאלי. הרודפים איבדו את אומץ ליבם וברחו
במורד הרחוב. הבטתי סביב וזיהיתי את מקור הישועה. במרכז הרחוב
עמד ילד ואבן בידו. התקרבתי לכיוונו וכשהגעתי אילו הוא הביט בי
במבט חמור ואמר "אסור לקטנים כמוך להסתובב כאן לבדם, זה מסוכן.
יש לך מזל שראיתי אותך!"
הילד הסתובב ואני מכוח אינסטינקט עקבתי אחריו. הוא הגיע לבית
גדול שחלונותיו מוארים ונכנס פנימה. מתוך הבית בקעה המולה רבה
של אנשים וגם בכיו של תינוק התנשא מתוכו מדי פעם. המתנתי בקרבת
הבית וכששככה ההמולה וכבו האורות חמקתי פנימה דרך אחד החלונות.
עברתי בין המיטות וחיפשתי אחר מושיעי. מצאתיו ישן במיטה עם ילד
נוסף. שניהם היו מכורבלים יחדיו מתחת לשמיכה דקה. נשכבתי
למרגלותיהם בשקט אך הילד התעורר מן התזוזה והרים אליי מבט
עייף. הוא שלח לעברי את ידו ליטף מעט את ראשי ונרדם חזרה.
עם שחר קמתי וקיבתי מקרקרת. הילדים גם הם קמו ויצאו מן הבית.
עקבתי אחריהם בתקווה שהם הולכים לאכול. הגענו לרחבה גדולה מלאת
בוץ ושלוליות, שם המתינו עוד מספר ילדים. כעבור זמן מה החלו כל
הילדים לרוץ בסיבובים בתוך הרחבה ותוך כדי ריצה עודדו עצמם
בצעקות ושירה. עם תום ריצתם הגיע לרחבה אדם מבוגר לבוש כאפיה
שהסתירה את פניו. הוא הרצה לילדים זמן רב ובתום ההרצאה הוציא
מתוך ארגז שהיה מאחוריו מספר לחמים וצנצנת זיתים אותם חילק בין
כל הילידים. כולם היו רעבים וגמרו במהירות את האוכל שהוגש להם.
כולם מלבד הילד שהציל אותי ביום הקודם. הוא חלק עמי מעט מלחמו
והביא מעט נחת לבטני המקרקרת.
במהלך היום ביליתי עם החבורה בעת שהם פעלו ע"פ הוראות האיש עם
הכאפיה. הילדים רצו וקפצו בין השלוליות, הסתתרו מאחורי ערמות
האשפה והתאמנו בזריקת אבנים למטרות. בצהרים התכנסה כל החבורה
חזרה ברחבה הבוצית והאיש הוביל אותם לכיוון המסגד. הבנתי שזה
הסימן שלי לעזוב. התרחקתי משם וכיוונתי צעדי לעבר ביתה של
הילדה מאתמול. הגעתי לדירה ושרטתי קלות את הדלת בידי. כעבור
זמן מה נפתחה הדלת כדי חריץ ומתוכו ניבטו אלי זוג עיניים
גדולות ולאחר שניה הופיע חיוך גדול הפנים שהציצו מהחריץ. הדלת
נפתחה והילדה יצאה אלי.

כך עברו עלי הימים בנעימים. בלילה הייתי ישן במיטתו של הילד
ועם בוקר היינו משכימים יחדיו. הייתי אוכל עמו ארוחת בוקר
ומשחק יחד עם החבורה. בצוהריים הייתי צועד לעבר ביתה של הילדה
שם הייתי מתעדכן על כוס חלב באירועים האחרונים שעברו על נחמן
הדובי ושולמית הבובה. פעם אחת אפילו חזרה באוזני על סיפור
מעניין שסיפרה חנה הגננת אותו בוקר בגן. בכל ערב כאשר אימא
קראה היא הייתה מנשקת אותי לשלום מפריחה נשיקה למזוזה ונכנסת
לביתה. לעיתים כשקרבה לנשק אותי לשלום הייתה נעצרת ומעקמת אפה.
אז הייתה נכנסת לדירה מביאה בושם של אימא ומשפריצה מעט ממנו
עליי. "אתה מסריח כמו ערבי" אמרה בצחוק באחת הפעמים לפני
שהתיזה עליי מהבושם.

היום כשפגשתי אותה היא הייתה לבושה שונה.  היו עליה מעיל גדול,
כפפות צמר וגם כובע תואם עם פונפון וורוד בקצה. "תגמור את החלב
מהר" היא אמרה "היום אני רוצה שנטייל ותראה לי איפה אתה גר".
לאחר שסיימתי את החלב היא קראה לעבר הדלת "אימא אני משחקת
בחוץ. אל תדאגי אני לא אהיה חולה. לקחתי מעיל כפפות ואפילו את
הכובע שסבתא סרגה לי". "טוב מתוקה אבל אל תתרחקי" נשמעה התשובה
מבפנים. "יופי" היא לחשה לי "עכשיו בוא נלך".
הובלתי אותה במהירות בין הרחובות והיא עקבה אחרי. רצנו בין
ערמות האשפה ודילגנו מעל השלוליות. אני עשיתי זאת בקלות משום
שהתאמנתי יחד עם החבורה אך היא התקשתה מעט והחליקה מדי פעם.
בכל פעם שהייתה מחליקה מייד הייתה קמה מחייכת וממשיכה לרוץ.
כבר היינו ממש קרובים לביתו של הילד כשלפתע ראיתי אבן עוברת
מעל לראשי ממש כמו לפני שבוע. שמעתי את הילדה פולטת זעקת כאב
קטנה ומייד לאחר מכן נישמע קול נפילתה. הסתובבתי לאחור. הילדה
שכבה על הרצפה מעט דם ניגר מראשה. הבטתי סביב, וראיתי את הילד
מחזיק אבן בידו ומתקרב אלי בריצה.
הכל התחיל לפני שבוע. עכשיו אני מלקק את הבוץ החום מעל פניה
השקטות. מלקק את שפתיה הוורודות הקטנות. אותן שפתיים שנישקו
אותי וסיפרו לי סיפורים בימים האחרונים.
היא איננה זזה. הילד מגיע אלי ואוסף אותי מיילל בזרועותיו.
"אמרתי לך כבר. אסור לקטנים כמוך להסתובב כאן לבדם. זה מסוכן
בשבילך אתה לא יודע מה הישראלים האלה עלולים לעשות לך!". הוא
יורק קללה לעבר הילדה המתה מסתובב וצועד לכיוון ביתו בעודי
אסוף ישנוני ומגרגר בין זרועותיו החמימות.

אני לא מבין למה הילד הרג את הילדה.
אני לא עצוב שהיא מתה ולא כועס עליו שהרג אותה.
אנחנו החתולים לא מתעסקים ברגשות וגם לא בסכסוכים בין עמים.
זה לא מעניין אותנו -
מה שמעניין אותנו זה,
                       שינה אוכל וליטופים