נשכבתי על הדשא, עצמתי עיניים. לא עלו מחשבות. רוגע מוחלט. בלי
לשים לב התחלתי לעוף. עפתי. כבר לא היה לי אכפת אם יראו אותי
או לא.
כבר לא היה לי אכפת מי יודע. לפני זה, כשרק גיליתי שאני מסוגל
לעוף הכל היה שונה, פחדתי להשתמש בזה
למקרה שמישהו ישים לב וישר יצוד אותי כמו ציפור. הייתי צריך
להיות זהיר בשביל שלא יצודו אותי, יפילו אותי
לקרקע, רק כי אני שונה. הראשון שגילה, היה החבר הכי טוב שלי,
אנחנו קרובים מאז כיתה ו'. מאז שנפגשנו. אנחנו
מדברים כמעט על הכל, אפילו התכתבנו ביחד, בצורה הישנה, של
המכתבים. למרות שאנחנו ראינו אחד את השני
כל יום בבית הספר, למרות שגרנו במרחק חצי שעה נסיעה. פשוט
הרגשתי שהוא יוכל להבין אותי ולשמוח בחלקי
במקום לקנא. הראשונה שסיפרתי לה זו הייתה חברה שלי, עוד לפני
שהיינו חברים. היא הצליחה לזהות את זה,
לראות את זה בעיניי. שאני שונה, שחוויתי משהו מיוחד. נראה לי
בגלל זה נהיינו חברים, כי היא הבינה אותי. היא
ידעה שאני מיוחד. לפעמים כשהיינו לבד, הייתי עולה איתה על
מגדל, בשביל לראות את הכוכבים יותר מקרוב.
כשהיא אמרה שזה לא היה לה מספיק קרוב, הייתי תופס אותה (כמובן
אחרי שביקשתי וקיבלתי הסכמה) והיינו
נוסקים ביחד למעלה, אל עבר הכוכבים. ככה חיינו חודש עד שזה
קרה. התחלתי להיות פחות זהיר, סיפרתי ליותר
אנשים, אבל לספר להם שאתה יכול לעוף זה כמו לספר להם שאתה יודע
לעשות טריק בקלפים. אתה חייב להראות
להם אחר כך. אז הראתי בהתחלה לחברים הקרובים, ואז לכל מי שבא
לבקש לראות. כשהם כבר התרגלו התחלתי
להראות מבחירתי החופשית. רציתי לחלוק את זה עם אנשים אחרים.
הראתי אפילו לאלו שלא רצו, רק כדי שיראו עד
כמה אני מיוחד. מתישהו הממשלה לקחה אותי, הם הבטיחו לי פרס על
איזה מתעופף מצטיין. דבר הבא שאני זוכר,
אני נמצא בכלוב, אנשים וילדים כאחד מגיעים מכל רחבי העולם
בשביל לראות את הישראלי שלמד לעוף. אני חייב
להראות להם פעם ביום טריק, אחרת אני כבר לא מקבל אוכל. הדבר
המצחיק זה שאני אפילו לא יודע למה נקלעתי
לפה, אם זה כי עצבנתי אותם או כי הייתי חשוב מדי בשבילם. מה
שבטוח זה שהתחלתי לעוף כשהבנתי שאני לא
מיוחד, רק אז הפכתי להיות מיוחד. והחברה, מן הסתם עזבה אותי,
אמרה שאני כבר לא מיוחד.