זו טעות במספר, ענה קול זר ודקיק.
לא, התעקשתי. זו לא טעות. אני צריך לתקן שפופרת.
לתקן מה? שאל הדקיק.
שפופרת משחת שיניים, אמרתי בהדגשה.
זו טעות, אמר וניתק.
שיחה זו הייתה שיאו של מאבק אלים שהחל בקול דממה דקה כמה שעות
לפני כן.
הבוקר דווקא היה מבטיח. זכרתי שהאישה אמרה אתמול משהו על יציאה
לארוחת בוקר בבית קפה. לבשתי את חולצתי הטובה והתייצבתי בפניה
מוכן ליציאה. מבטה המצמית הבהיר לי שכנראה חלמתי. ארוחת הבוקר
בבית הקפה תחכה להזדמנות אחרת.
עוד בטרם הספקתי לעכל את השינוי, הפטירה האישה כלאחר יד. המשחה
דולפת, טפל בזה.
זר לו היה שומע את הטון המצווה, היה מסיק שאני הוא אחרון
המשרתים בארמונה ולא חלילה זה שחתום על כתובתה. אבל משנדונתי
לחיי ציות, פניתי לעבר חדר הרחצה ואילו היא נפנתה לענייניה
החשובים יותר: דיון מעמיק בטלפון הסלולארי שלה עם אחת מחברותיה
אודות שיטות להעלמת קמטים. כאילו ואין בעיות חמורות יותר
בעולמנו, כמו למשל, משחת שיניים דולפת.
ידעתי שעלי להציג תוצאות עד לארוחת הצהריים ולכן ביטלתי את כל
תכניותיי ומיהרתי לבדוק את הפציינט.
מימין לכיור, נחה לה מעדנות שפופרת פצועה. בצידה הימני נראה
גידול משחתי לבנבן שהלך וגדל עם כל לחיצה. מעט מן המעט יצא דרך
הפתח הרשמי שבחזית השפופרת בעוד הרוב מעדיף את הפרצה הטריה
שבגדר. מה שטוב לפועלי השטחים טוב כנראה גם למשחת שיניים.
נזכרתי שמזה כמה ימים אני נתקל בשאריות משחה על אצבעות ידי
הימנית, אך הדבר לא הפריע לי. לא טרחתי לחקור מהיכן הגיעה
המשחה לאצבעותיי והנחתי כי המדובר בעוד אחת מאותן תופעות
מוזרות המיוחסות להתחממות הגלובלית. ניצלתי כל מפגש מקרי עם
מכר מזדמן כדי להאריך בלחיצת היד  עד שהייתי בטוח שהמשקע הלבן
מצא יד אחרת להתנחל בה. מבטי התמיהה וניסיונות ההתחמקות של
מכריי, לא הדליקו אצלי שום נורה אדומה.
משהתבררה לי עתה הבעיה, החלטתי לחפש לה פיתרון באופן מדעי
נינוח. ראשית ניקיתי בזהירות את האזור הנגוע כאחות מרפאה
מיומנת. החור הסורר נראה היה כעין פקוחה המביטה בי ברשעות. ממש
כמו איזה קיקלופ קדום המסתכל לעברי במבט מלגלג. בשתי אצבעות
סגרתי את הפתח הפעור עד שלא נראה יותר. נראה עכשיו מי ימצמץ
ראשון. לחיצה על המשחה פקחה את העין והפרח הלבנבן שב והנץ
מחדש.
ניסיתי לחשוב כאחות רחמנייה. לתפור את הפצע הרי אי אפשר אבל
לחובשו באגד מדבק אפשר גם אפשר. חיטטתי במגירת התרופות ודליתי
מתוכה פלסטר חדיש המתהדר ביכולות עמידות במים. בזהירות הדבקתי
את הפלסטר על הפתח כך שהאיטום נראה מושלם ומוחלט. בתום הניתוח
בדקתי את מידת הצלחתו. לחצתי מעדנות על השפופרת ובאופן מופלא
התרחשו בו זמנית שלושה דברים: מעט משחה יצאה מהפתח הקדמי, הרבה
משחה דלפה מן הפתח הצידי, ואחרון חביב, הפלסטר נשר בקלילות
כעלה בשלכת.
הבנתי שאין פתרון רך לבעיה קשה שכזו. כמו כל גבר מצוי נדרשתי
לפיתרון כוחני. גייסתי לעזרתי פטיש והלמתי על סביבת הפתח במטרה
להראות לשפופרת מי חזק יותר להכניעה סופית. השפופרת הגיבה
בנחרת בוז ששחררה נחש ארוך ומתפתל של משחה לבנה מבעד לפתח
הקדמי. הפעם אני הבטתי בשנאה על השפופרת והיא מצידה השיבה לי
במבט מתנצל כמו אומרת, לחצת אז ברח לי.
נאמן לכלל הידוע שמה שלא הולך בכוח ילך ביתר כוח, הגברתי את
עוצמת דפיקות הפטיש סביב הנקב כשלפתע נשמע צליל חדש. להפתעתי
גיליתי שמשטח השיש  לא תוכנן לעמוד בעוצמת מכות הפטיש. סדק
רוחבי ארוך נוצר על משטח השיש. הדבר לא ריפה את ידיי. להיפך.
בשלב זה היו כל חושיי מופנים לטובת המשימה הנעלה: לנצח את
השפופרת. לא טרחתי לחשוב ואפילו לא לנגב את הזיעה ממצחי. פעלתי
כמהופנט המרוכז במשימתו.
פשפשתי בארגז כלי העבודה שכל גבר ראוי מחזיק ברשותו גם אם האל
צייד אותו בזוג ידיים שמאליות. ארגז זה כמוהו כחיי הנישואין
עצמם. בשנים הראשונות יפקוד הגבר את הארגז בכל עת, יהפוך בו
ויהיה רגיש לצרכיו. מעת לעת יעשיר הגבר את ארגזו באביזרים
חדשים ולעיתים נדירות גם  ישתמש בהם. שנים מעטות אחר כך, והנה
הארגז שוכב מאובק כאבן שאין לה הופכין בפינה נידחת. רק במקרה
חריג ביותר ישיב הארגז לעצמו את תפארת עלומיו ולו לרגע קט אחד
של אושר. והרגע הגיע. כמו מבוגר הפוגש באהובת נעוריו כך היה
המפגש המחודש שלי עם ארגז הכלים הזנוח. כל כלי זכה לליטוף אוהב
מידיי כאילו ולא הייתה הזנחה הורית בעולמנו האכזר. לאחר שהושלם
האיחוד המרגש, נטלתי את המלחם הוותיק, איתרתי פיסות בדיל נושן
וחככתי ידיי בהנאה. הנה הנה הקסם מפעם ישוב ויתבצע.
כשחוד המלחם האדים, הנחתי פיסת בדיל על השפופרת הנקובה, הוצאתי
את לשוני כמו תמיד כשאני בשיא הריכוז, וקירבתי את החוד הלוהט
אל הנקב הסורר. פעלתי בזהירות ככירורג מיומן בחדר ניתוח. פיסת
הבדיל החלה לרקד מעדנות, בלון קטן יצא מתוכה ומיהר להתפוצץ.
הבדיל הפך לנוזל סמיך ואני דפקתי בעדינות על פתח השפופרת כדי
לסגור את עין השפופרת באופן סופי ורשמי.
איך אומר זאת בעדינות? הלחמה לא הייתה שם. תחת זאת יצאה כמות
נכבדה של משחה דרך הפתח הקדמי וגרוע יותר, רסיסים של הבדיל
הנוזלי עפו על הישר על חולצתי ושרפו אותה קלות. השריפה דעכה
מעצמה בתוך שניות וגם החום שחש עורי היה נסבל. מילא, מעולם לא
חיבבתי את החולצה הזו.
הבנתי שאופציית ההלחמה ירדה מן הפרק ופניתי לפיתרון אחר.
מצאתי בארגז כלי העבודה דבק פלאים המתייבש בן רגע ומוכר
ביכולתו להדביק כל חומר. שוב מצאתי את עצמי עם הלשון בחוץ
בריכוז עילאי, מניח טיפה ועוד אחת על הפתח הסורר. בטחתי בדבק
שיהיה כאצבעו של אותו ילד הולנדי שסתם את הסכר. מסתבר שלא כל
מה שטוב לארץ השפלה הקרירה יעיל גם בחום המזרח תיכוני שלנו.
מסיבה כימית כזו או אחרת הדבק הוכיח חוסר יעילות מוחלט בבואו
במגע עם משחת השיניים.
בשלב זה הייתי מוכן למחול על גאוותי הגברית ולהסתייע בשירותיו
של מומחה חיצוני. יעלה כמה שיעלה. למות או לכבוש את ההר, אמרתי
לעצמי בשיניים חשוקות.
חיפוש קצר בדפי זהב והנה אני מחייג אל בית מלאכה למוצרים
דנטלים.
אחרי שהדובר בעל הקול הדקיק ניתק את השיחה, חייגתי שנית. שוב
אותו "הלו" דקיק. התחננתי שלא ינתק בטרם אסיים לתאר לו מה
בדיוק הבעיה. לזכותו ייאמר שהמתין בסבלנות ואז הבהיר שלמרות כל
הרצון הטוב אין באפשרותו לסייע לי. אנחנו מכינים שיניים תותבות
ולא מתקנים שפופרות מפוצצות, הסביר הדקיק וניתק שוב.
הבנתי ששום ישועה לא תצמח לי מגורם זר וכי אין המדובר רק
בתיקון שפופרת אלא במלחמה על כבודי העצמי. ראיתי בעיני רוחי
איך במפגש החברים בשישי בערב, חברה אחת תתגאה בבעלה שהוציא
רישיון סקיפר ליאכטה. שנייה תספר על בעלה ששיפץ במו ידיו
מכונית אקזוטית ישנה שקנה באינטרנט, ואז אשתי תפטיר בטוב לב
פולני: ובעלי, אפילו שפופרת דולפת של משחת שיניים לא הצליח
לתקן. וכל חברותיה ישגרו לעברה מבטי השתתפות בצער מלווים באנחה
כבדה. אישה תספר לבעלה, הבעל למכיריו וחיש מהר אהיה מושא ללעג
בכל העיר.
משחת השיניים הדולפת קיבלה מימדים מפלצתיים והפכה לפרויקט חיי.
לא אנוח ולא אשקוט עד שאכבוש את האוורסט הדנטלי הזה ויהי מה.
הגיעה העת להתחכם.
הוצאתי שפופרת חדשה לחלוטין מאריזתה ובכמה לחיצות מסיביות
רוקנתי את תכולתה עד תום. בעזרת גפרור העברתי את שארית המשחה
שנותרה בשפופרת הפצועה אל תוך השפופרת החדשה. הריכוז שדרשה
מלאכה זו היה עילאי ברמות שאף זוכה פרס נובל טרם חווה ולכן
לשוני כמעט והגיעה עד לכתף. מיהרתי להשמיד ראיות והשלכתי את
השפופרת הקלוקלת לאשפה.
כעת נותרנו שניים. אני והשפופרת המלאה במעט המשחה שדחסתי
לתוכה. עמדתי מול המראה והבטתי בהערצה בדמות הגיבור שניבטה
אלי. הנפתי את השפופרת שבידי בתנועת ניצחון וכשהחזרתיה לשיש
הסדוק התפלאתי לראות מכר ותיק. בצידה הימני של השפופרת החדשה
הציץ לו פרח לבנבן.