היא נפלה עליי
מרעננת
כמו ארטיק לימון בקיץ  שמטפטף על הרגליים היחפות שלך בחול בזמן
שאתה צופה בגלים אחרי טבילה בה שקלת לפחות פעמיים לשחות
לקפריסין.
לא ידעתי מי אני עד שהיא אמרה לי.
נפלתי מבניין בוער, בניין ממנו ראיתי את כל העולם. נפלתי היישר
אל זרועותיה השבריריות.
אהבתי להיות שם, בין השמיים הרכים לאדמה הקשה, זאת תחושה
ממכרת, לקפוץ שוב ושוב עם מבט לעננים ולמטוסים ועם הגב לגדר
השיפודים. והיא הייתה שם, כל פעם מחדש עם זרועות מושטות  אל
השמיים מוכנות לתפוס את כל מה שאלוהים יפיל עליה. היא תפסה
אותי פעם אחר פעם עד שכבר כאב לה בידיים.
וכל פעם מחדש היא הייתה צריכה להזכיר לי מי אני, עד שכבר לא
האמנתי לה,
עד שכבר לא ידעתי כלום.