הוא לא אמר לה שהוא אוהב אותה. הוא בקושי דיבר איתה על הנושאים
האלה, החרא הקטן. הוא ידע שהיא שלו, כל תנועת התמרחות שלה עליו
הייתה כמעין הדגשה לעובדה הידועה לכל הזו. אבל היא הרתיעה
אותו, היא והאסרטיביות שלה וההיכרות הבלתי נסבלת שלה את עצמה.
יותר מזה, הוא לא. הוא פשוט לא. לא חש את מה שהיא חשה אליו.
אהבה לא סימטרית. וכמה זמן הוא השאיר אותה על הספסל. כל אישה
אחרת הייתה מתפרעת כבר ממזמן, מורטת כל שערה בראשה והולכת
וחונקת אותו איתן. אבל לא היא, נכון שהיא הייתה פקעת עצבים
מהלכת, גברית ונשית כאחד, אבל איתו היא הפכה לכלום. לדבק שנמרח
ונמעך על כל אחד. ככה כולם יכלו לשמוע את השעון שלה. בימים
שנמאס לה והיא רצתה את זה עכשיו ומיד ומראהו הפך סיוט, דווקא
אז הלך והתבלט, זהר קצת, השעון הטבוע במצחה. והוא מתקתק כאילו
אין מחר. מטלטל ומענה את מוחה המסכן בתקתוקים הנוראיים שלו. "
השעון הביולוגי המזדיין הזה" הייתה לוחשת לעצמה. כל מה שהיא
צריכה זה פעם אחת לתפוס אותו בשיער המתולתל והסמיך שלו, להצמיד
אותו למשטח הקרוב ולרכוב עליו כאילו היא ברודיאו. להתפלל
להתפלל. וכשהבדיקה חיובית, השעון המטומטם הזה יפסיק לעקוץ אותה
במוח. העניין הוא שבת'כלס היא יכלה לעשות את-זה  עם כל אחד.
גניבת זרע ושאר הפרוצדורה. הרי היא פצצה, גורם לא מבוטל
לתאונות דרכים. אבל בתור ילדה שגדלה על דיסני- וגם בגיל 40 עם
שדיים נפולים ובטן מקומטת, טורחת לדחוס עצמה לתוך שמלת המלמלה
של הנסיכות כל פורים, אחת כזו נפוחה ומהודרת עם מחוך שמדגיש את
השדיים, אוספת את שערה במקלון יפני ועומדת מול המראה, קפואה
ובובתית, מאפסנת בידיה את שדיה ודוחפת אותם מעלה, שימלאו את
השמלה- האמינה שמגיע לה לעניין, כמו כולן.
אז הגיע לה כמו שצריך. הגיע לה בעל ונשיקה על הבוקר, הגיע לה
חיוך רוטט ועיניים תמימות שיבקעו לה מלמטה. הגיע לה מדשאה
מוקפת ורדים. מדי פעם שאלה את עצמה מה לעזאזל היא עושה בתל
אביב המרופטת הזו ושמגיע לה רוגע. בכפר. וזה לא שהיא לא ניסתה.
היא תחבה את עצמה לבית פסטורלי ביוון, כל החסכונות הלכו על בית
הנופש המעפן הזה. היא השתגעה שם. ביום הרביעי ריסקה את
הטלוויזיה עם פטיש מהמחסן בעוד היא צורחת ומורטת לעצמה שערות.
היא גנבה לבעלת הבית את המכונית וברחה לשדה התעופה. שם היא
שמעה את התקתוק הראשון.
הוא היה הסיכוי שלה, מעבר לזה, הוא היה אהובה. אהוב אמת. שיחות
כמו שהיו לה איתו לא יהיו ולא היו לה עם אף אחד. הם היו
מתיישבים על המיטה שלו, כאילו בתמימות, סתם כידידים באמצע יום.
משהו בה נפתח והשתטח בפניו והכל התפרץ וניתז ממנה. גם ממנו
ניתז ופרץ, אך תמיד בחישוב ובכימות, אף פעם לא באיבוד עשתונות
מוחלט. תמיד בשיחות הללו התפלאה כמה אלגנטיות ואינטליגנטיות
אחוזים באדם אחד. הוא היה כל הזמן בראש שלה ואי אפשר היה לקלף
אותו משם.
הוא גם היה גרוש, ומדי פעם פגשה את אשתו לשעבר שצמצמה אליה
עיניים בשתיקה. היה ביניהם קשר הרסני, בינו לבין אשתו. מלא מלא
ריבים. תשוקה שאוכלת את האחד לצד שנאה שמכלה את השני. לא
הפסיקו לריב. בסוף אמרו "די" שקט, הסתובבו ונגמר. והיא שתמיד
חיכתה על הספסל והוא שראה את עיניה הנואשות, ניגש, קירב את פיו
ולחש לה מילה כמוסה. מילה שאת פירושה עוד לא הבינה. כך היה
עושה לה לפעמים, תוקע משפטים מעורפלים בין הקלילות שבשיחה והיא
תמיד פירשה אותם לכיוון הרומנטי. יום אחד קרה הדבר לו ייחלה.
החברים שלו באו והוא הזמין אותה, היא שכבר עייפה מכל הטררם
סחבה אותו הצידה והדביקה עליו את השפתיים ויהי מה והוא החזיר
נשיקה, מתוך נימוס אולי, או מתוך תשוקה. אתם כבר יודעים מה היא
חשבה.
יום אחד הוא בא כרוך סביב פרגית אחת, אדם בן 40 כרוך סביב איזה
צעירונת עם חזה קופץ. הוא אמר ששמה ענת ושיש לה מחשבות מאוד
עמוקות. " מה כל כך מיוחד במחשבות עמוקות?" היא אמרה. הוא צחק
את הצחוק שלו, המזויף והרועם והגברי. הוא התקרב אליה וחיבק
אותה לפרידה. משהו בתוכה נחמץ, וכל מה שנקרש התעורר בצווחה.
הוא התחיל ללכת ממנה. במהירות שלחה יד וקילפה את השעון שטבוע
בה, הכל שרף שם למעלה והיא הרגישה איך כל הורידים נקרעים ממנה
וניתכים לנוזל האדום והסמיך שלה. המוח שלה הלם בגלי כאב עצומים
אבל היה לה טעם של נקמה על הלשון. היא הטיחה בו את השעון,
שיתעלף. אבל במקום להפסיק דפקה לו אותו שוב ושוב ושוב.  השעון
כבר מזמן נשבר והתחיל לצרצר. הכל התמלא בדם: הידיים, השעון,
הראש הגדול והגדוש שלו. היא הביטה בפרגית שצווחה ורעדה בחוסר
מעש מוחלט. השליכה השעון הצידה ונישקה אותה. שתריח ותטעם את כל
הדם שמתערבל בה, שגם היא תחוש את הכאב הזה חורך אותה מבפנים.
שגם לה יהיה דם על הידיים. עוד באותו היום הלכה למכון האימוץ.
בהתחלה התינוק פחד ממנה כי היה לה חור ענקי באמצע המצח. אבל עם
הזמן הוא למד לאהוב אותה והוא היה שלה. שלה ורק שלה. אהובה
האמיתי.