אני מרגישה אבודה. למה זה כל-כך מורכב? אני טיפוס מונוגמי. אני
יודעת שאני כזאת. אני רוצה מישהו אחד. אז למה תמיד יש עוד אחד?
אני רוצה רק אותו, אני יודעת את זה. אבל למה אני עדיין נמשכת
אל ההוא? תמיד יש חדש, ואני רוצה אותו, אבל ההוא, כמו צלקת,
תמיד יישאר חרוט עליי ויהיה שם, יגרד מדי פעם, יזכיר לי שהוא
תמיד כאן. אני מביטה בו, נזכרת איך הוא חייך אליי פעם, אני
יודעת שהוא לא טוב לי, שהוא היסטוריה, תוצר של טעות, טעות
רציונלית, טעות המקיימת את התמיד. אני כבר לא יודעת אם זו
טעות. אולי פשוט יותר קל לי לזכור מישהו מוכר, להיאחז בעבר,
בטוב שהיה פעם. אבל למה אני עדיין רוצה אותו? אני אוהבת את
החדש, תמיד אני אוהבת אותם, אבל אני מפסיקה לאהוב אחרי שהם
כבים. ואז אני מוצאת מישהו אחר, שגם אותו אני אוהבת, ואת החדש-
ישן, אני שוכחת, אבל ההוא, כשאני רואה אותו, הוא החדש שלי, הוא
הישן שלי, אבל הוא לעולם לא יהיה העכשיו שלי.