New Stage - Go To Main Page

דידי פריימן
/
דודה קלרה

המקום הנאלח בו הוא שהה היה עמוס במיוחד. שלוליות שתן היו
פזורות על ריצפת החצר ופה ושם ערמת גללים מצחינה. כשהיה נכנס
הנער במגפי הגומי עם דלי האוכל היו מתרוממים כולם מרבצם בתנועה
אטית והולכים לפינת האוכל בתקווה לזכות בכמה נגיסות עלובות
באוכל חסר הטעם. לעתים קרובות היו פורצות שם מריבות קלות,
שיניים נחשפו, נהמות נשמעו, אבל ריב של ממש לא פרץ - לאף אחד
לא היתה אנרגיה מיותרת לבזבז. הוא לרוב חיכה דקה או שתיים
שההתקהלות סביב האוכל תתפזר קצת ואז היה ניגש ללחך את המעט
שנותר וחוזר למקום רבצו בחלקה האחורי של החצר, משם יכל לראות
את שדה החיטה הנושק למכלאה ולדמיין את עצמו רץ ומקפץ בינות
לגבעולים הרבים והצפופים. אחת ליומיים שלושה, הנער במגפי הגומי
היה נכס עם צרור רצועות בידו ומוציא את כל שוכני החצר לטיול
בשביל המקיף את המכלאה בקבוצות של שמונה עד עשרה. אותו טיול
קצר, בו היה צועד בזמן שכל אחד משותפיו לטיול מושך לכיוון אחר,
היה הדבר הקרוב ביותר לחופש אותו חווה בחודשים בהם שהה במכלאה.
הוא היה אז כמעט בן שנתיים, לא ילד. מדי כמה ימים היו נכנסים
אנשים, בד"כ עם ילדים, מביטים מבעד לסורגים, מצביעים על זה או
על זו, ולבסוף יוצאים עם אחד הגורים כשהוא מובל ברצועה חדשה
והרבה קריאות שימחה וגיל. עליו אף פעם לא הצביעו. הוא ידע שהוא
נראה רע, שדוף, עיניים עצובות ורעבות, פרווה מלוכלכת, חסר
חיים. וכך נראו כולם לידו, כאילו התרחש שם תהליך אבולוציוני
מיוחד בו אוסף של תתי מינים שונים עוברים תהליך אסימילציה
שבסופו כולם נראים ומתנהגים אותו דבר. עלובי הכלבים. יום אחד
היא נכנסה, אישה מבוגרת בעלת שער מאפיר שאופן צעידתה וטון
דיבורה העידו עליה שהיא מלאת חיים וחיוניות, למרות גילה,
ובניגוד גמור אליו. היא נגשה לסורגים והחלה לבחון בעיניה את
כולם. הוא כלל לא שעה אליה, היה מרוכז בחיטים הנעים ברוח. כבר
מזמן איבד עניין במבקרים הזמניים הללו, אבל היא הצביע עליו.
"את ההוא שם בפינה, זה עם הפרווה השחורה והאוזניים הנפולות,
אותו אני רוצה" אמרה לנער במגפיי הגומי.

הוא היה עדיין סקפטי כשהיא הכניסה אותו למכוניתה והושיבה אותו
בכיסא שלצידה, אבל כשפתחה את חלונו והחלה לנסוע, הוא לא ידע את
נפשו מרוב שימחה. הוא הוציא את ראשו מהחלון ונתן ללשונו
להשתרבב ברוח החזקה שנשאה ריחות משכרים ובלתי מוכרים לאפו. הוא
נורא רצה להודות לה אבל מאחר שלא דיבר את שפתה הוא נבח את
נביחתו העדינה ביותר קשקש בחוזקה בזנבו וליקק את פניה. היא
חייכה, ליטפה את ראשו ואמרה דבר מה לא מובן. בתום הנסיעה הם
הגיעו לבית עם חצר גדולה מלאה בגרוטאות. היא הושיבה אותו על
הדשא שטפה אותו ביסודיות עם צינור המים, קרצפה את פרוותו בשמפו
מבושם ואז, כלאחר כבוד, ענדה לצווארו שרשרת כחולה ועליה מדליון
בצורת עצם. הוא היה המאושר שבכלבים. הבית שלהם היה צנוע, חדר
שינה אחד, סלון ומטבח. היתה לו פינה רק משלו עם מזרן ושני כלי
אוכל מבריקים, אחד עם אוכל משובח, פעם בטעם עוף ופעם בטעם בשר,
והשני עם מים קרירים ונקיים. כל בוקר היתה להם רוטינה קבועה,
היא היתה קמה מהמיטה בשעה שבע, מתלבשת, מתאפרת וביחד הם היו
יוצאים לטיול בשכונה. כשהוא היה עושה את צרכיו על המדרכה, היא
היתה אוספת את הגללים בשקית, מקפידה להשאיר נקי אחריו. לפעמים
הם היו עוצרים והיא היתה משוחחת קלות עם אחד השכנים. כמעט בכל
טיול הם היו חוזרים הביתה כשהיא נושאת גרוטאה חדשה לחצר, שאט
אט נעשתה קטנה מלהכיל את כל הגרוטאות שאספה עם השנים. את רוב
שעות היום הוא אהב לבלות בחצר הכניסה לבית, היה לו חשוב לשמור
על הטריטוריה המשותפת שלהם ואם היה מתקרב אדם שריחו אינו מוכר,
הוא היה מקפיד לנבוח בקול רם כדי להודיע לאותו זר שנוכחותו
אינה רצויה.

השנים חלפו, שערה של האישה הלבין לגמרי, גופה כחש והיה ניכר
שהבדידות קשה לה. הם הרבו לשבת שעות ביחד, היא היתה מלטפת אותו
בזמן שהייתה נואמת באוזניו משפטים אותם לא הבין. הוא תמיד
הקשיב לה, מלקק מדי פעם, מקשקש לפעמים אבל תמיד מאזין. הם
כמובן לא וויתרו על טיולי הבוקר, אלא שעכשיו היא כבר לא יכלה
לשאת גרוטאות לחצר, הן היו כבדות לה מדי. במקום זה היא אספה
בקבוקים ישנים ועיתונים שמצאה פזורים בחוץ. את הכל היא סדרה
בערמות בבית, שהלך ונעשה צפוף עם הזמן. הוא מצידו לא זנח את
תפקיד השמירה. גם אם קצת הזקין ונביחתו לא היתה חזקה ומאיימת
כבעבר, תפקיד הוא תפקיד ויש לבצעו בקפידה. יום אחד הוא הרגיש
גירוד מציק במרפק הרגל האחורית שמאלית שלו. בקושי רב הצליח
להגיע עם הלשון ולאחר ליקוק אינטנסיבי הוא הצליח להקל במקצת על
הגירוד. אבל הגירוד חזר והתפשט למספר מקומות נוספים בגופו: רגל
ימין קדמית, קצה האף, בין אצבעות הרגליים ובמקומות נוספים. הוא
גם החל להרגיש מדוכדך וירד לו החשק לצאת לטיולי הבוקר. לאחר
מספר שבועות היא לקחה אותו לווטרינר שאבחן שזו זאבת - מחלה בה
הגוף תוקף את עצמו. המחלה מתבטאת בפצעים בעור, באף ומסביב
לעיניים, והלוקים בה לרוב מפתחים דיכאון ואנורקסיה. בדרך חזרה
מהווטרינר הביתה הם עצרו בחנות החיות והיא קנתה לו עצם גדולה
ומלאת טעמים.

בשנה שחלפה מאז האבחון המצב שלו התדרדר, הכדורים והטיפולים
עזרו אך במעט. הוא בקושי אכל, היה רובץ שעות על המזרן באוזניים
שמוטות וזנב דומם. לטיולי בוקר כבר מזמן לא יצא איתה. נראה
שהמצב שלו השפיעה עליה עמוקות. היא לא יכלה לשאת את המחשבה
שהיא צריכה להיפרד ממנו בקרוב. היא כבר לא היתה צעירה, עברה את
גיל שמונים, בודדה וערירית. אם הוא יצא מחייה עכשיו, היא
תיוותר על פני האדמה ללא נפש אחת לרפואה שתתעניין בה. בוקר אחד
היא באה ונשכבה לצידו והחלה ללטף את ראשו וללחוש מילים אותם לא
הבין. המחלה לא פגעה בחוש הריח שלו ולאחר זמן קצר ריח עשן חזק
עלה באפו. הוא ניסה להזהיר אותה והחל לנבוח בשארית כוחותיו
הדלים אבל היא לא שעתה לנביחותיו והמשיכה לשכב וללטפו. הצריבה
החלה בעיניים ואח"כ בגרון ואז הסחרחורת הגיעה. הוא עצם את
עיניו ונשם את נשמתו האחרונה.

--



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/5/17 20:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דידי פריימן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה