אני האיש העָצֵל
יושב בבית, בצֵל,
בצֵל צִלו של מסך,
מרצד, מלוכלך,
מתעצבן ומקלל...

מסרב להאמין,
מתענג על חמין,
חולם על מהפך,
מחכה לתותח,
משמאל, מרכז או ימין...

מעביר את זמני בספקולציות,
מפנטז על אופציות ורגולציות.
עוד אזרח שנשכח,
בן-אדם שנִזְנָח,
ונשלט על ידי מניפולציות.

כשהמצב מחמיר,
מזפזפ במֵמִיר,
על סַפָּה נִמְרָח,
רָדוּם, לפיכך,
ממשיך לִבְהוֹת בקיר.

מביט, מִשְׁתַּנֵּק, תּוֹהֶה,
מתייפח, אולי אני בכל זאת טוֹעֶה?
מתוסכל, מצוברח,
כמו מטרה במִטְוָוח,
נפגע, דּוֹהֶה, אני בלתי נראה?!

מְמָרֵר, מִתְמַרְמֵר,
מסרב לְהַמֵּר,
מה עדיף, מַט או שַׁח?
כך או כך,
מְהַרְהֵר... אלוהים לא עוזר... מוותר.

סופג אכזבות,
משלם ת'חובות.
משלים עם עובדות,
לא אורז מזוודות.

זכויות עולות בלהבה.
איש עָצֵל נִמְעָךְ, נִרְמָס ונִכְוָוה.
שבור, כבר לא צועד בַּסָּךְ.
מפוכח, דומע מול מסך.
חוֹלֵם על כוונה טובה ואהבה,
משתעשע במחשבה,
שיש עוד תקווה.

מִתְבַּיֵּישׁ,
מִתְאוֹשֵׁשׁ.
וממשיך...
זה מה יש.