יופייה כמו אבן חוף חלקה,
שהמים ריככו,
בגאות ושפל
ומעל הירח מכשף את קצף הגלים,
ועננים נסוגים מחוף,
כשהמלאות גוברת כמו אבקני פרח,
כמו גרעיני פירות
הרוח נשברת לתוך סדקי התודעה,
נושבת וחורצת חריצים
ואני - מי אני, מה אני,
ללא סם הגלולה שלי,
ללא אהובת לבי,
ללא עצם הווייתי,
הנסוג, הפורץ,
המשאיר בורות ריקים,
המציף במים קניונים
זה תעתוע של חיים בחלום,
בו דבר לא קורה באמת
שנינו פרחים מסטולים,
מתנדנדים על צלע הר,
ברוחות הגשם
מייחלים למים, נרטבים, מוצפים,
עד רוויה מלאה.