לא, אני לא מוכנה, שלא לסלוח!
נכון, שאי-אפשר לשכוח,
אבל מי שאחראים
כבר אינם בין החיים
הם מתו כבר!...
ואם אתעקש לפחד ולכעוס,
אמצא שאני מתעקשת לשנוא,
ובמקום ללמוד איך למנוע,
הפחד הזה ידחוף לפגוע...
ואף גרוע מכך להתעלם
כשדבר דומה קורה לאחר...
כן, זה קל להגיד:
"הוא לא חבר שלי,
וגם לא ממשפחתי,
הוא בכלל אינו דומה לי,
הוא מעדה אחרת,
הוא מדת אויבת,
הוא אויבי האימתני."
זה קל תמיד להאשים,
אבל קשה יותר
ללמוד ולהשכיל...
זה קל להתמכר לפחד,
זה קשה ללמוד ולדעת,
לאסוף לקחים
וליצור חיים
באמת יותר טובים!
לחושך או לאור?
הבחירה האמתית היא בידיים שלנו!
שנבורך, כל אחד ואחד מאיתנו!
נכתב ליום השואה 1997 |
