מרבדים של שלג. כמות עצומה של שלג, גדולה יותר מאשר העין יכולה
לתפוס או להבין. שמיכה לבנה עצומה ואיומה המכסה את הארץ הלא
מוכרת הזאת שאנו עומדים לנחות בה.
השעה היא בערך שלוש בצהריים שעון מונטריאול. הטייס הודיע
שהמטוס נכנס לתהליך נחיתה בשדה התעופה טרודו ואני מתבוננת מן
החלון מתאמצת לקלוט את המראה הנשקף ובוהק אלי חזרה מן האינסוף
נקודות המתחברות ומוגדרות כקרקע. החודש הוא חודש מרץ והיום הוא
השני בחודש והמראה המתגלה, כפי שאני עתידה לגלות, הוא אופייני
לעונת החורף; מרבדים על גבי מרבדים של כמויות אימתניות של שלג
ניבטים אלי שקטים ודוממים.
אני משתדלת לא להכנע לאימה ולכאב בתחתית הבטן שמתחיל להציק
בגלים שבאים והולכים כמעט כמו צירי לידה. הליכה לשירותים לא
באה בחשבון כרגע, כולנו הצטוונו עוד קודם לכן להדק חגורות
והדיילות עברו כבר לבדוק שאכן כולנו חגורים ועברו שוב כדי
לבדוק זאת שוב ועכשיו הן כבר יושבות בעצמן. השלט הקטן שמתריע
להדק חגורות מואר כרגע. אני מסתכלת בשלט הקטן הזה והוא מסתכל
בי. רעש המנוע של המטוס הולך ומתגבר ומכאיב באוזניי ובנוסף לכך
נשמע רעש  הגלגלים של המטוס כשהם יוצאים החוצה. אני מרגישה
נחשול של כאב נוסף בתחתית הבטן וכדי להפיג את המתח אני מנסה
לחשוב מחשבות חיוביות.
"יכול להיות שהוא (הטייס) כנראה טעה ונראה שהוא הביא אותנו
לאלסקה" אני אומרת לאיתן שיושב במושב מאחור. הוא מחייך ואינו
עונה. עומר בן השש וחצי יושב פעור פה ומאזין לדברי ולצערי לא
הבין את ההומור. חודשיים אחר כך הוא  מספר לי שחשב לזמן מסוים
שאולי באמת הגענו לאלסקה.
בכל פינה שהעין מסוגלת לקלוט שמיכה לבנה. בתים, עצים, כבישים
הכל עטוף בחומר אבקתי לבן כמו שרואים לפעמים בסרטי טבע של
הנשיונל ג'יאוגרפיק. אלוהים יעזור אני חושבת האם עשיתי טעות
מטורפת שהסכמתי לבוא הנה. השתדלתי להדחיק את התחושות הלא
נעימות שאיימו על הגוף ולנסות להתמודד עם בעיה אחת שדרשה
פיתרון בשעות הקרובות. איך מגיעים למלון הדירות שלנו עם שש
מזוודות, ילד ותינוק ועגלת תינוקות אחת.  
אנחנו יורדים מן המטוס ונאלצים להחזיק את שי על הידיים כי
העגלה הגדולה מדי נלקחה מאיתנו לבטן המטוס יחד עם המזוודות.
לחרדתינו אנו יורדים במדרגות נעות הנשפכות לאולם ענק ומיד
נעמדים בתור עצום ומתנחשל המתקדם באיטיות אכזרית עד לקצהו השני
של האולם ואנו צריכים לעמוד בו עם שי על הידיים לצעוד מעט
ולעמוד ולצעוד עוד מעט להתקדם בתור ועוד לעמוד. המוזרויות של
הדרכים הצפון אמריקאיות/קנדיות/קוובקיות מתחילה בתור הזה
לבדיקת הדרכונים.
בתור הזה אנו נאלצים לנוע כמו במבוך, ימינה ושמאלה לרוחב האולם
הענק, ילדים מבוגרים וזקנים כאחד עם מטען היד שבידינו שוב ושוב
ימינה ואז שמאלה עד שמגיעים לקצהו הנגדי של האולם סמוך לעמדות
בדיקת הדרכונים ושם פקח מכוון אותנו לתור נוסף קצר יותר שבו
נמתין לפקיד העובד בעמדה. במקום להסתדר בתורים עורפיים רגילים
מעבר לכל עמדה של בדיקת דרכונים מקצה אולם ועד קצהו אנחנו
משתרכים לאטנו בתור. אני מסתכלת על עצמי מן הצד ועל כל האנשים
באולם שעומדים מלפני ומאחורי ורק כשאני מסתכלת על עורפו של
איתן אני מתעוררת. איפה נחתנו אני שואלת את עצמי ומסתכלת על
עומר ועיניו הקרועות מעייפות ומסרבות להכנע לה. הוא עומד במתח
ומתרומם על קצות האצבעות כדי לראות ככל שניתן לו לראות מן
הגובה שלו.
אחרי שסיימנו עם שני התורים הללו אנו מופנים להמתין שוב, בחדר
המתנה גדול עם עוד הרבה משפחות, זוגות ויחידים הממתינים איתנו.
מחלקת הגירה. אחרי המתנה ארוכה ודיבור לא ארוך עם הפקידים
אנחנו משוחררים לחפש את המזוודות שלנו שמזמן מטיילות באולם
כיוון שאין משאירים מזוודות לאורך זמן על המסוע. לבסוף אנו
מוצאים את ששת המזוודות הענקיות והדחוסות בדברים שאמורים לשמש
אותנו בחודשים הקרובים עד שתגיע המכולה. אנו מקבלים גם את
העגלה של שי וחופשיים ללכת להשכרת הרכב.
איתן משנה במקום את ההזמנה שלו לרכב בחברת ההשכרה ומבקש רכב
גדול יותר מן הרכב שתיכנן לשכור כי אני מכריחה אותו. אני לא
אוהבת את הרעיון להתפצל שבו הוא יסע עם המזוודות ואני והילדים
ניסע בנפרד במונית. אני רוצה שניסע כולנו יחד ברכב אחד. במשך
כל הטיסה מפריז זימזמתי לו בראש שאנו חייבים לינסוע כולנו יחד
ולבסוף הוא הסכים.  אחרי שהוא יוצא מן החדרון של השכרת הרכב
והולך לחפש אותו כדי לראות אם יתאים, אני והילדים עדיין נשארים
שם בחדרון עד שיחזור. בזמן הזה הבחורים העובדים שם מתחילים
לדבר באנגלית ולא בצרפתית כך שאני יכולה להבין כל מילה ומשום
מה הם צוחקים ביניהם על העובדה שהוא שינה את ההזמנה והחליף
לרכב גדול יותר. אני מסתכלת בהם בעיון מנסה להבין את פשר הצחוק
במיוחד שבאותם רגעים כלום לא נראה לי מצחיק וכאשר הם מבחינים
במבט שלי התקוע בפרצופים שלהם הם משתתקים לפני שאני מספיקה
להבין. אוף, אני חושבת חבל שהסתכלתי.
ההליכה בעיקבות איתן אל הרכב השכור הופכת הפגישה הראשונה שלנו
עם הקור הבלתי אפשרי ובלתי מתפשר של החורף הקנדי. לא תיארתי
לעצמי שבני אדם צריכים לסבול תענוג כזה על בסיס קבוע. קשה היה
מאוד לדמיין קור מקפיא שכזה ובוודאי להבין את המשמעות של תחושת
הקור על הגוף. הבגדים שלנו כמובן אינם מספיקים. קר לנו לכולנו
וגם כאשר אנחנו כבר בתוך במכונית עדיין קר. המכונית קרה כמקרר
ועד שהחימום יתחיל לעבוד כמו שצריך יעברו עוד דקות ארוכות
ובנתיים הוא פולט אוויר קר. אנו נדחסים ארבעתינו, שש מזוודות
גדולות ועגלת התינוק לרכב הענק מחברת ההשכרה. את הרכב הענק
איתן יחליף ברכב קטן יותר יומיים לאחר מכן.
השמש שקעה לא מזמן והערב המופתע מקבל את פנינו בפתיתים זעירים
של שלג המתעופפים להם מן השמיים כלפי מטה ולצדדים כתלות בכיוון
הרוח. מנורות הרחוב מאירות באור נעים את הרחובות הנדמים
כעמוסים בשלג לעייפה. סופת השלג תתחיל מאוחר יותר בלילה ואז
יתערמו ערימות גבוהות של החומר הלבן הזה והעיר תהפוך כאמבטיית
קצף לבנה שמישהו החליט להכין לנו כהפתעה כפי שרק סופה של 20
סנטימטר יכולה לעשות אבל אנו עדיין איננו יודעים זאת, נוסעים
בשקט הלום ברחובות העיר, הרדיו סגור ואנו ממעטים לדבר. איתן
נוהג ומוביל אותנו בדרך שרק הוא ראה קודם בשני ביקורים שעשה
לפני לכן והאחרון מהם נערך לפני כחודשיים. כאשר אנו מגיעים
לרחוב שרברוק אני מסתכלת החוצה בסקרנות מהולה באימה קלה בכל
זאת נצטרך לגור כאן בשנתיים הקרובות ואני חייבת להוציא את הראש
שכמו שקע בתוך הגוף שלי פנימה ולהסתכל מבעד לחלון.
רחוב שרברוק הוא אחד הרחובות הארוכים ביותר במונטריאול. מבעד
לדוק ערפל האימה שהטיל כמו מיסוך על עיני, אפילו אני מסוגלת
לראות את היופי של הרחוב הזה, הרחוב הראשון שאנו מתוודעים אליו
בעיר הזו ואנו נוסעים באיטיות כיוון שבשעה זו ישנה תנועה ערה.
הרחוב הזה מסתבר הוא בין הארוכים במונטריאול אם לא הארוך ביותר
ויוביל אותנו לתוך הדאון טאון לאיזור בנייני הרב קומות. הרחוב
מזכיר לי משום מה תפאורה של סרט בוקרים.
אני שוב מתבוננת בעצמי מחוץ לעצמי כמו בסרט, מתבוננת החוצה מן
החלונות, צופה בעצמי מתבוננת אל העולם החדש המתגלה באיטיות.
בניה נמוכה של בתים מצופי אבן עם מרפסות עץ קטנות ויפות שבהן
אני מניחה שאפשר לשבת בקיץ ולהסתכל על העוברים ברחוב. הקור
בחוץ הוא 15- מעלות. כמובן שאין איש במרפסות ואף הן עמוסות
שלג. למרות הקור הרחוב אינו ריק מאנשים. קיבלתי ביטחון ועכשיו
אני נועצת מבטים לכל עבר מנסה לספוג לראות ולהבין ככל האפשר
בהתחשב במצב.
אני רואה אנשים לבושים היטב ונעולים במגפי שלג עשויים מעור זמש
וחלקם מכוסים בפרוות מסתובבים ברחובות. אני שמה לב שאינני
יכולה לראות הפנים של רובם כיוון שהם מוסתרים בכובעי צמר
ובצעיפים. אני אכן שמה לב שכולם לחלוטין עטופים, מכוסים,
חנוטים משהו. פרטי הלבוש שלהם הם כאלו שבמקום ממנו אני מגיעה
ממנו איננו עושים בהם שימוש.
לאורך הרחוב פזורים בתי קפה, חנויות יפות וקטנות של בגדים,
נעליים ומוצרים לבית. אני מבינה שנחתנו לשיא החורף בארץ בה מזג
האוויר איננו רק נושא לשיחה ויש להתייחס אליו בשיא הרצינות
ואילו אנו הגענו ללא ביגוד מתאים או הנעליים נכונות ואולי גם
ללא המצב רוח הנכון. אנחנו עושים דרכנו ללב הדאון טאון של
מונטריאול אל דירת שלושה חדרים במלון דירות ברחוב דראמונד על
מנת לקבל את הדירה המרוהטת ששכרו עבורנו עד אשר נמצא דירה
משלנו. כאשר אני מסתכלת לעבר המושב האחורי אני רואה ששני הבנים
נרדמו מאחור או יותר נכון התרסקו מעייפות כל אחד שמוט לכיוון
אחר. השעה היא 1800. אני מבינה שמחר כבר יהיה בלאגן ונצטרך
לשלם על שעות השינה והשקט הזמני. מחר הם יקומו עם צאת החמה
ואולי לפני כן בגלל הג'ט לג אבל אני לא מתכוונת אפילו לנסות
ולהעיר אותם. זו פשוט תהיה התעללות בשני הצדדים.
מלון הדירות שוכן ברחוב דראמונד שהוא סימטה משרברוק וכחמש דקות
הליכה מלב הדאון טאון של מונטריאול. כאשר אנחנו מגיעים לבניין
מקבל את פנינו שוער שנותן לנו מפתחות ומסביר לנו היכן החניה
שלנו בחניון. השוער הוא ערבי חייכן וידידותי. הפרט הזה שהוא
ערבי אינו חומק מאיתנו. נחמד. קשה לנו אז אנחנו לא אומרים לו
שאנחנו מישראל. עדיין לא. אולי מחר.
כאשר אנו נכנסים לדירה אנו שמחים לגלות שהיא מרווחת מאוד
ומרוהטת יפה אבל מתאכזבים קשות כאשר איננו מוצאים מיטת תינוק.
אני כל כך מתאכזבת והעייפות והמתח שהצטברו גורמים לכך שאני
כמעט ונשברת שם, בו במקום בגלל מיטה.
"איפה הם תיארו לעצמם שנשים את התינוק שלנו" אני שואלת את איתן
ולא מקבלת תשובה. יש מיטת ילד אחת ומיטה זוגית בשבילנו. אנחנו
שמים את שי על הספה הגדולה שבסלון שהיא רחבה מאוד ונמוכה
ומצמידים אליה כיסא הפוך שהוא לא יתגלגל ממנה אל השטיח ובערך
בשמונה אנחנו מתמוטטים על המיטה הזוגית שלנו.
לילה.
סביב חצות אנחנו מתעוררים לזעקות הבכי של שי. אנחנו מחליפים לו
חיתול מרגיעים אותו מכינים לו בקבוק והוא נרדם שוב. אני פותחת
את העיניים שוב בערך בארבע וחצי בבוקר ושומעת בכי של תינוק ואת
קולו של עומר. הוא מדבר ואני מזהה את הקול של איתן וכשאני
מסתכלת אני מגלה שגופו אינו במיטה לידי וגם קולו נשמע מן
הסלון. הוא כנראה יצא מן המיטה בלי שארגיש. הלב כואב לי. אני
מזועזעת מהמחשבה שהתעוררתי בארץ זרה. אני מזועזעת שהתעוררתי
ולא בישראל. לא. לא בישראל.