אמרו  לי לכתוב על פרידה. לא אוהבת פרידות.
לא הנושא. לא המילה. לא הסוף-
מזכיר סוף; לא אוהבת דברים עצובים.
חושך, גשם עצוב, ואפור.
לא אוהבת סופים.
פרידה היא קצת מוות. למה לא פרחים ואביב
לוקחת מרחק מפרידות ומעצב...
מחושך וצל.
פרידה תישאר מחוץ לשער. שם, מהעבר האפל.
ואני,
אוהבת שמש, שמיים כחולים, ים, פרחים, אהבה וצחוק,
והמון אנשים יפים, וילדים...
ונופים עוצרי נשימה, ורחובות, וערים, וצבעים..
ופרחים אקזוטיים שתלויים באדום וצהוב באשכולות
ביער ההוא בפרו, עם הנחל ההוא-אורובמבה,
בו שוחים
בחשכת הלילה תנינים, - עיניהם דולקות כפנסים;
אדמה רטובה, אדומה, לחופיו,  ממנה ייצרו לבנים ורעפים
ודרכים אדומות בעיר קוסקו
-פנינה אדומה טובלת בירק בגיא היפה בעולם
בין הרים טרשיים עצומים, מושב האלים.
ציפורי גן עדן בירוק וכחול ואדום מקננות באדמת הגדה
המוגבהת...

לא אוהבת פרידות.