חושך.
קולות של ציפורים מגיעים לאוזניו.
״כמה אפשר לחכות״,הוא חושב לעצמו.

הוא לא יודע כמה זמן הוא כבר מחכה.
הראש שלו מתחיל לגרד, אבל הוא יותר מידי מפחד להזיז יד.
הם מפחידים אותו.
השקט שלהם.
השקט שלהם, הוא אוכל אותו מבפנים, מזין את הפחד שהראש
מייצר,המחשבות.

הם מתוחכמים.
לא מספרים לו כלום.
לפחות שיגידו מה הם רוצים.

זה מעודד אותו.
לחשוב שהוא שווה משהו.
אולי מיליון, אולי שניים.

השקט.
רק הציפורים מתנהגות כהרגלו, מצייצות בגבהים שונים.
אולי אם מתאמץ יוכל לזהות את הציפורים לפי קולן.

״די.
תנו לי ללכת.״
הוא עייף מלשבת, מתחיל להיות קר.
הוא כל כך רוצה לשבור את הכלים, להתפרע.
הראש, הגירוד הופך בלתי נסבל.

״שיהרגו אותי״  הוא חושב בכעס.
״למי כבר יהיה אכפת״.
די.
הוא שולח את היד לגרד את הראש.
הוא מוריד את השק.
אור השמש השוקעת מסנוור את עינינו מבין העצים.
שקט.
רק הציפורים מצייצות במקהלה, מתכוונות לשינה.
הוא קם,
הולך חזרה לביתו.
משאיר את היער בשקט.
המשחק נגמר.