אני בת שלוש. אנחנו יושבים במטבח המלבני הקטן בדירת הורי
ואוכלים גלידה בשתיקה. אני יושבת בקצהו של השולחן כשגבי מופנה
אל הכניסה. זה המקום שלי. אני תמיד אשב שם. אמי יושבת ממש
ממולי כשגבה אל הכיור ואבי יושב בינינו. הוא הקרוב ביותר אל
המקרר. אבי חתך לכולנו ממלבן הגלידה הארוך, העטוף בקרטון,
מלבנים קטנים תואמים בגודל. לחתוך גודל רחב יותר היה נחשב
בעיניו כחזירות לשמה וגודל קטן מכפי שחתך ידע שלא נסכים לקבל
ויעלו תלונות כנגדו. כך שלאחר החישובים הללו שנעשו בראשו הגיע
לגודל המסוים הזה שהיה מוסכם עמו ואיתנו. אמי מסיימת לפני את
מנת הגלידה שלה ואבי שואל אותה אם היא רוצה עוד  מן הגלידה.
לאחר שהיא משיבה בחיוב, הוא מוסיף לה עוד גלידה לצלחת. אני
מבקשת תוספת גלידה, אבל אבי אומר שאני לא יכולה לקבל. "למה?"
אני שואלת בעודי חושבת שכנראה חלה טעות כלשהי. אבי אינו מתכוון
ברצינות. אולי לא הבנתי אותו או שהוא לא הבין אותי. "אם אמא
מקבלת, למה אני לא?", אני מפנה אליו את השאלה בתרועת ניצחון
כאילו תפסתי אותו. "אמא אוכלת בשביל שניים. יש לה תינוק בבטן
ובגלל זה, היא יכולה לקבל עוד". ככה הוא מסביר לי שעוד מעט
יהיה לי אח או אחות בלי שהוא יצטרך להיכנס לפרטים והסברים שאין
לו רצון או היכולת להסביר. אני מרוכזת בגלידה ובכך שלא אקבל
עוד קצת ממנה ואמי לעומתי כן תקבל. אני חושבת על הדברים שאבי
אמר. אני לא עונה. אני לא יודעת מה לענות. אני בת שלוש.