אני יושב בלובי של ספריית מדויקים. לאחרונה התחלתי לכנות את
המקום הזה "גוב ריקבון ועפר". הימים הם סוף חודש פברואר, ימי
בין המצרים שבין מועדי א' למועדי ב'. לאוניד השומר יושב במקומו
הקבוע. מימינו ישנה דלת הזזה אוטומטית אליה דבוק חתול ג'ינג'י
שידע את נפש אדונו הרחום אך הקפיד לשמור מרחק מתמיד ממגע יד
אדם. ומולו ניצבת פינת קפה. יש במקרר חלב בשפע אך הקפה הוא קפה
נס מן הסוג הזול ביותר. ועדיין סטודנטים ואני בהם פוקדים אותה
בנאמנות. אני שולף את המפוחית ומתחיל לנגן מחרוזת של שירים
המפרים בחדות את ההרמוניה ששררה שם עד כה. לאוניד, נגן אבוב
בעברו מטה אוזן אל הנגינה המרושלת שלי. אני נתקף קוצר נשימה
ולאוניד מסמן לי לנשום "עם הבטן" - מה שכל נגן חובבן כמוני
אינו יודע לעשות. בשולחן לידנו שני סטודנטים עמלים על תשבץ
היגיון. אחד מהם בעל מראה חסר מאפיינים והשני כאילו ארשתו
ופרצופו נוצקו אל תוך הסיטואציה: פניו נעוותו בהעוויות של
חשיבה מאומצת, פדחת תלתליו הצביעה כוקטור על התשבץ ומשקפיו
המלבניים היו לאספקלריה עכורה לריקנות השוקקת שניבטה בהם.
עובד ספריה צעיר עם נזם באף מעודד אותי להמשיך לנשוף לתוך
המפוחית, אך נשימתי נעתקת ואני מכניס אותה לתוך כיס מעילי.
אני יוצא החוצה לקנות פחית משקה במכונת המשקאות שצמודה לדלת של
הספרייה. פלסטיק בצורת ספירלה נכנס כחילזון אל תוך החור אך
הפחית נותרת תלויה בין שמיים לארץ. אני הולם בזכוכית חזור
והלום, אך הפחית אינה יורדת. חוזר ומכה, אך הפחית נותרת תלויה
בזוית אלכסונית בין הכן בו מוקמה לבין הזכוכית המפרידה בין
הסחורה לבין העולם החיצון. אני מחליט להטות קלות את המכונה.
אני קורא לסטודנט אקראי לעזור לי לנענע את המכונה. אנו מנענעים
אותה יחדיו אך הפחית הסרבנית רוקדת סביב עצמה ומסרבת ליפול.
"בהצלחה עם זה!" אומר לי והולך לדרכו.
אני ממשיך לנענע לבד. ומסביב בשעת בין ערביים שני חתולים
מסתכלים עליי. בבניין סמולרש ששם ממול חוגגים איזושהי חגיגה.
סטודנט עם כיפה קטנה ושטוחה שמרוחה לראשו מדבר עם חברה לספסל
הלימודים המתנה בפניו את צרותיה. כפי שעשתה בשלוש השנים
האחרונות. מנענע ומנענע. לבסוף המכונה נוטה על צד ונופלת אפיים
ארצה. היא נופלת ומפילה גם אותי ומכסה את רגליי עד הברכיים.
בנס לא נהרגתי! לעזאזל הפחית. כעת אני רק רוצה להשתחרר.
"זה נורא. אני לא מצליחה לפתור אף תרגיל בסטטיקה" נשמע קול נשי
מתחנחן מאחד ממכשירי הטלפון הנייד.
"את מבינה, היא תקבל שמונים ואנחנו בקושי נעבור. אסור לעזור
לה! נגיד לה שניסינו לפתור את השאלות מהמבחנים וחפרנו עליהן
שעות וככה הבנו הרבה דברים.
"מיאו, מיאו, מיאווווו"
"תגיד...אתה יכול לעזור לי להרים את המכונה...היא נפלה לי על
הרגליים..."
"אני ממהר הביתה. אבל בהצלחה עם זה!"
"את יכולה לעזור לי להרים את המכונה, רק קצת, שאוכל להוציא את
הרגליים שלי החוצה".
"אני? נראה לך? קרא לביטחון. שיהיה לך בהצלחה"
אני מסתכל על בחור חסון שיצא להפסקת סיגריה. אולי הוא יעזור
לי.
"אחי, אתה יכול לעזור לי להרים את המכונה מהרגליים שלי?"
"זה כבד, אה?"
"כן"
"שמע, יש לי מבחן עוד ארבעה ימים בסטטיקה של גוף קשיח, אני
צריך ללמוד. אם אלמד טוב אולי אדע לומר לך באיזו זווית כדאי
להרים את המכונה. שיהיה לך בהצלחה עם זה"
"תודה, אחי!"
בינתיים הרגליים שלי תקועות שם. חתולים מייללים. סטודנטים עם
זקן מעשנים סיגריה מגולגלת כי איזשהו שר אוצר העלה להם את מחיר
הסיגריות. סטודנטיות מתאוננות על עניינים של מה בכך. הכל
בסדר.
לאוניד יוצא החוצה. החתול הג'ינג'י מיילל. הוא מתחת למכונה.
"בוא. נרים ביחד"
אני משתחרר. הפחית נופלת ולאוניד לוקח אותה לעצמו. החתול
הג'ינג'י אוכל. |
